ברכת הגומל בחולה שבא לחו"ל ועדיין לא הבריא
בגמ': מאי טעמא דאמרינן מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם (בבא מציעא לו, ב).
באחרונים דנו אודות אדם שחש בליבו ונזקק לניתוח דחוף בחו"ל, ויצא לשם כך אל מעבר לים, אם אדם זה מחויב בברכת הגומל על נסיעתו לבד כדין יורדי הים, או שכיון שעדיין הוא חולה ולא יצא מכלל סכנה אינו מברך הגומל עד שייצא מכלל סכנה זו.
נידון דומה הובא בשו"ת משפטי צדק (גארמיזאן, סי' י) בחבוש בבית האסורים אשר הוא גם חולה מסוכן, האם כאשר יצא מבית האסורים ועודו חולה, או שהבריא ממחלתו ועדיין הוא בבית האסורים, יברך הגומל על ההצלה האחת שהיתה לו, או לא.
בתשובתו כתב שאין לברך, והביא כראיה לדבר את הסברא המוזכרת בסוגיין מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם, וכמו כן בנידון השאלה, כיון שעדיין סכנת מלאך המות מרחפת עליו כאשר ריחפה על ראשו קודם, אף שירדה דאגה אחת מדאגותיו אין להחשיבו כניצול מסכנה שיצא ממנה לגמרי, ואינו מברך הגומל.
כך מצינו בשו"ת שדה הארץ (או"ח סי' ז) לגבי חולה בקדחת אשר למחלה זו שלושה שלבים, ויש ביניהם הפסקות אם יברך הגומל בכל הפסקה, שהרי עכשיו הוא בריא וניצל מהשלב הקודם, והכריע בפשיטות על פי דברי הרשב"א, שכל עוד לא הבריא מכל שלבי המחלה אינו יכול לברך הגומל.
