ברכה במקיים מצוה עבור חבירו
בגמרא (סנהדרין כז, ב) נתבאר דין ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, ולמדוהו ממה שנאמר (ויקרא כו לז) 'וכשלו איש באחיו'. והפוסקים דנו בגדר דין ערבות, שיש להביא ראיה ממה שלמדוהו בסוגיין מפסוק זה, וכמו שיתבאר.
בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קפט) נשאל על ידי אדם שהיה בבית אחד מפורקי עול רח"ל, וראה שבפתח אחד לא היתה מזוזה, וכשהוכיחו ע"ז השתמט, והלך וקנה מזוזה מדעת עצמו וקבעה בפתחו, ומצד הנימוס החזיר לו בעל הבית אח"כ את הכסף ששילם בעבור המזוזה. ובשעה שקבע את המזוזה לא בירך על קביעתה, וגם בעצם הדבר נסתפק אם כדאי לטפל במצוות לאנשים כאלו.
והנה המגן אברהם (סי' תלב סק"ו) דייק מדברי השו"ע (ס"ב) שאם בעל הבית אינו בודק את החמץ שבביתו, אלא ממנה אדם אחר להיות שלוחו לבדוק, אין בעל הבית מברך על הבדיקה אלא השליח הוא שמברך. והקשה המג"א איך יברך הבודק הרי אין המצוה מוטלת עליו. [ועיי"ש במה שתירץ, והאחרונים תמהו על תירוצו, עיי"ש בדגול מרבבה, ביד אפרים ובבית מאיר]. ובמור וקציעה כתב, שאין קושיית המג"א קושיא מב' טעמים, האחד, שבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, והתורם תרומה מפירות שאינם שלו, ברשות מברך. והוסיף עוד שמברך משום שכל ישראל ערבין זה בזה, וכמו שאדם מוציא חבירו בברכות שחייב בהן, הוא הדין שמוציאו ידי חובתו במצוות הנעשות ע"י שליח ובברכותיהן. וגדולה מזו אנו רואים שנוהגים לברך ברכת אירוסין ע"י המסדר קידושין, אף על פי שאין לו חלק ונחלה בעסק מצוה זו ואינו אפילו שליח, רק עוסק בגמילות חסד, ומברך במקום המארס אף על פי שהמארס נמצא שם ומקיים המצוה בעצמו.
ובאמת בעיקר מה שהרב המסדר הקידושין מברך ברכת האירוסין, כתב היעב"ץ עצמו בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סי' קעט) שלא ראוי היה לנהוג כן, ויותר הגון שיברך החתן המארס בעצמו, אלא שהרבנים נהגו סלסול בעצמם ואינם מניחים לאחר לברך מפני שקבעו להם הכנסה מהחתונות, ואעפ"כ אחר שכבר נקבע המנהג נקבע, ויש בו משום כבוד החתן וכלה וגמילות חסדים. ועל כל פנים נקט היעב"ץ שאף כשמקיים אדם מצוה שלא בשליחותו של המחויב בה, יכול הוא לברך עבורו את הברכה שהוא מחויב לברך, והוא מכח דין ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה.
אך כתב בדברי יציב, שאין דברים אלו אמורים אלא כשעושה המצוה מידיעתו של המחויב בה ומרצונו, שאז שייך בזה דין שליחות, וכיון ששייך אז דין שליחות יכול לברך מדין ערבות אף על פי שאינו שלוחו. אבל משום דין ערבות גרידא כשעושה המצוה בשביל חבירו שלא מרצונו וידיעתו, על זה לא תקנו ברכה.
וטעמו, משום שהוכיח מסוגיין שענין ערבות הוא רק שחייב כל אחד למנוע עבירה מחברו, ואם אינו מונעו ממנה אף הוא נכשל בה, וכמו שלמדו כן מהפסוק 'וכשלו איש באחיו', איש בעון אחיו, אבל גוף המצוה של חברו אינה מוטלת עליו, ורק שמוטל עליו שחברו יקיים המצוה, ועל זה לא תקנו חכמים ברכה במה שמונע את חברו ממכשול ביטול מצוה. ולכן רק שליח לקיום המצוה יכול לברך, או עכ"פ כשעושה המצוה מדעתו וידיעתו, שהברכה נחשבת למשלח, משא"כ כשעושה המצוה בשביל חבירו בלי דעתו ורשותו כלל אינו מברך. והוכיח עוד ממה שכתב הרמב"ם (ברכות פי"א הי"ג) שקבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, וכלל זאת יחד עם הדין שהפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, ובתרומה הדין הוא רק אם מפריש ברשותו, וכמו"כ במזוזה רק אם קובע ברשותו.
