בקיאות בפסוקי התורה
בגמ': תרוייהו נמי ידבקו כתיב בהו וכו'. (בבא בתרא קיג, א).
בתוס' (ד"ה תרוויהו) כתבו 'פעמים שלא היו בקיאין בפסוקים, וכן מצינו בסוף שור שנגח את הפרה (ב"ק נה.) מפני מה לא נאמר בדברות הראשונות טוב כו' א"ל עד שאתה שואלני כו' שאיני יודע אם נאמר בהן טוב או לאו כלך אצל ר' תנחום'.
בעין זוכר (מערכת א אות קיט) כתב שהדברים קשים לומר כן על האמוראים, מה גם שאמרו חז"ל שצריך ת"ח להיות בקי בכ"ד ספרים.
ובשו"ת מהרי"ל (סי' קמט) כתב 'ואם נאמר כן על רבותינו המחברים, צריך עיון.
בעל הדברי יחזקאל במכתב בראש ספר כבוד חכמים (עה"ת להג"מ חיים קנאלער) כתב, אחרי נסעו ממני עלה בלבי כי אשר אמרתי שיש טעות סופר בדברי התוס' שכתוב 'לא היו בקיאין', וצ"ל 'לא היו מדקדקין'. דברים הללו מוכרחין מדברי התוס' עצמן כי דבריהם לא מובנים כלל שכתבו לפעמים לא היו בקיאין, איך שייך לומר על בקיאות 'לפעמים', הלא מי שאינו בקי הוא בתמידות אינו בקי ומי שהוא בקי הוא תמיד בקי, ואם לומר שהיה בהם מי שאינו בקי הל"ל שלא היו כולם בקיאים, ותיבת 'לפעמים' מוכח מתוכו שכוונתם היה שלפעמים לא היו מדקדקין להביא הקרא כמו שכתוב מאיזה טעם שהיה כמוס אתם.
בספר משען מים (וילנא תרכט סי' ג) כתב, לימוד המקרא בימי חז"ל היה נפוץ והיו כולם עסוקים בו עד שכל המקרא תנ"ך שגור בפי כל ובקיאים בו על פה בלי שום שגיאה וטעות, ולא למדו עמהם משנה או גמרא עד שגמרו תחלה את לימוד התנ"ך כולו בכל פרטיו, ולכן כאשר הזכיר הרב והחכם הדורש איזה פסוק בהלכה או בדרושו מיד ידעו כל השומעים איה מקומו של הפסוק ובאיזה ענין נכתב בתנ"ך, ואל מה יורה החכם את פנת כוונתו בלימודו ודרושו, והמראה מקומות הפסוקים בתנ"ך הנמצאים כעת בזמנינו ונדפסים בהגליון או בפנים המדרש נתוספו אח"כ בעת שנתמעט לימוד המקרא ולפעמים נשתבשו מראה מקומות האלה והחליפו להראות מקום הפסוק בתנ"ך במקום אחר אשר לא נמצא לשונו שוה או דומה אל לשון הפסוק הראוי להדרוש.
ועיין בשדי חמד (כללים מערכת א כלל רצט, פאת השדה מערכת א אות כא) ובבית אהרן (מגיד חי"א ערך בקיאות חכמי ישראל בפסוקים) שהאריכו בענין זה.
