בענין לימוד דקדוק
בגמ': לא קשיין הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש כתב לה בלשון נקבה התם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב לה בלשון זכר(קידושין ב, ב).
בסוגיין האריכו לדון על כמה וכמה דברים אם הם לשון זכר או לשון נקבה, ולמדו כן ממקראות וממשניות.
בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' י, הו"ד במשנ"ב סי' פה סק"ה) כתב שיש לאסור לעיין בבית הכסא במשקלי השמות והפעלים [דקדוק], כיון שאין דרך להגיע לידיעת לשון הקודש על נכון כי אם ע"פ הכתובים, מפני שהכתובים יורו באצבע על כללי הדקדוק, שלא נשארה בידינו ידיעת דרכי לה"ק אם לא על פיהם, ועל כן אי אפשר ללמוד הכללים בלי הרהור דברי תורה, שיבא להרהר בפסוקי התנ"ך.
בברכי יוסף (או"ח שם סק"ב) הוסיף שכ"ש שאסור להרהר בבית הכסא בסידור 'כתב מליצה' בלשון התלמוד, שודאי יבא להרהר קצת בסוגיות התלמוד אשר מתוכן הוא מסדר את מעשה הכתב.
ועיין בפרי מגדים (אגרת שנדפסה בהקדמה) שהעיר על שאין בנמצא את הספרים על לשון הקודש כגון ספר הרד"ק ועוד אשר עליהם נשען בית ישראל, ולשון הקודש כמעט ח"ו נשתכח בזמן הזה, אמנם ראוי היה שישגיחו בעין חמלה ולזכות הדור שהמלמדים ילמדו עם תלמידים כראוי, ולצוות להדפיס ספרים שיהיו מצויים לעניי ישראל שמהם תצא תורה, ולא כאותן שלומדים עם תלמידים גפ"ת עם שיודע להקשות איזו קושיא, ותירוץ חכים ורבי יתקרי וכו' ולשון הקדש מונח בקרן זוית.
והנה בשו"ת הרמ"א (סי' ו) הובא שהמהרש"ל כתב לרמ"א 'באלף מחילות יותר היה למר לעיין בחכמת הדקדוק, כי כתביך הם חומה פרוצה לרוב בנוכח ובנסתר ונקבה וזכר ויחיד ורבים', והרמ"א (שם) השיב לו, 'מה שכתב לי אדוני ששגגתי באיזו מלות בדקדוק כאשר העלה מר על ספר, אומר אינני מכת המדברים בעלי הלשון כי כבד פה ולשון אנכי, כי אנכי נזהר בענין המכוון ולא במלות, ואני מודה ששותא דמר לא ידענא, אך אומר שזהו דקדוק עניות ושרי לי מר כי ידוע לכל מבין שכזה יקרה לכל גדול בישראל כאשר מחשבתו משוטטת באיזה ענין שיפול טעות בדבריו, כ"ש שלא יוכל ליזהר בחסרות ויתירות כאשר העלה מר שכתבתי משולם מלא, כי אין זה ספר תורה ליפסל בזה. ואף כי לפעמים דברתי בדרך נכח ונסתר בכוונה עשיתי זאת כי הוא נמצא במטבע הברכות ובמקראות והוא דרך כבוד בנגלה ובנסתר. ומכל מקום איני מתפאר במה שאין בי כי מימי לא למדתי חכמת הדקדוק. אך באלו הדברים המבוארים לא נפל טעות מחמת מיעוט ידיעתי רק מחמת הנחוץ כי אין לי סופר מהיר להעתיק לשוני וגם כבד עלי המשא להעתיקו שנית רק מה שעולה בלבי אני כותב בקולמוסי'.
ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' לג) כתב שאין זה פוגם מעלת החכם אם איננו יודע דקדוק.
ובשו"ת חוות יאיר (סי' קכד) כתב, לימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים הן בכינויים יחיד ורבים זכר ונקיבה עבר הוה ועתיד נוכח ונסתר מדבר בעדו ואותיות המשמשות ומקומן אבל לבלות ימיו בבניינים שונים שזכרו המדקדקים, כולו שלא לצורך, וכן בנקודות דגש ורפה וכללותיהן מוטל על איש באשר הוא אדם ונפש חיה כתרגומו לידע ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין ונשבחך ונפארך במלאפום ונמליכך ונזכיר בשוא. גדולה וגבורה במלאפום. תהלה ותפארת בשוא קדושה ומלכות במלאפום. וכן בווין של אמת ויציב ויאלם ויסתגר כי לא ידע שקושי שני שוו"אין רצופין גרמו זה וכן אותיות בומ"ף שאחרי הוי"ו. וכן בהה"ין החתי בפתח האמורי בחטף קמץ ולא ידע כי אותיות אחעה"ר גרמו זה שישתנה פתח לקמץ באותיות אע"ר על הרוב ובה"ח לסגול. וכן בשינוי שאר אותיות השימוש בנקודתיהן וכן בכללי דגש ורפי בג"ד כפ"ת. וכן בשוא"ין מ"ש בם דאל"כ ה"ז בור בברכו בציבור על הס"ת או לפני התיבה ברכו בשוא נחה דצ"ל נעה כי באתה אחר תנועה גדולה. אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בהם כי ידיעתם רבית המבוכה ומעט התועלת ויש שפרשו על זה מה שאמר ריב"ז מנעו בניכם מן ההגיון.
ועיין בשו"ת שלמת חיים (ח"ד סי' ב אות טז) שלימוד בספרי הדקדוק שנתחברו על ידי גדולי תורה, נצרך להבנת התורה ונחשב גם כן בכלל דברי תורה, אבל אם הלימוד אינו נצרך להבין על ידו חכמת התורה אינו בכלל דברי תורה.
יש לציין על תקופה שחכמי הדור הרחיקו את לימוד הדקדוק, כיון שבני בליעל תלו עצמם בזה הלימוד והפכו אותו לעיקר, כמבואר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' רנז) שכתב בודאי ללמוד הדקדוק או הגיון כימים הראשונים שלא אחזו בו המתפלספים והפוקרים, ודאי הוי ראוי ללמדו, אך כעת שהם אחזו בו ראוי להתרחק מהם כמטחוי קשת, כמ"ש חז"ל סחור סחור לכרמא לא תקרב ולא עדיף ממצבה שנאמר אשר שנא ד' אלקיך ואחז"ל שתחלה היתה אהובה רק כיון שאחזו בו עכו"ם נעשית שנואה, [והביא שכן כתב בעל הבני יששכר בהוספות לסוף ספר סור מרע, ובספר מעיין גנים].
