בני פלוני לא יירש
בגמ': אמר אביי הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקה ורבי יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. (בבא בתרא קכח, ב).
ברמב"ם (נחלות פ"ו ה"א-ב) ובשו"ע (חו"מ סי' רפא ס"א) פסקו, אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות 'והיתה לבני ישראל לחקת משפט', לומר שחוקה זו לא נשתנתה ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא בין שהוא שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל, לפיכך האומר וכו' בתי תירשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום וכו'. הרי דלא מועיל על כך שום תנאי.
ובב"י (חו"מ סי' רפא) הביא בשם תשובת הרשב"א שנשאל על אחד שהיו לו בני אחיות ובן אח והיה אוהב יותר את בני האחיות ולכן הקדים ונתן מתנה לבן אחיו בתים, וכתב בצוואתו שבאלו הבתים הנתנים לו סילק כל חלק וזכות בן אחיו מכל ירושתו, וטוענים בני האחיות שכל שאר הנכסים הם שלהם כיון שסילק את בן אחיו מירושת שאר נכסיו. והשיב, לא מצאתי לבני האחיות זכות בנכסים אלו שאין אדם יכול לסלק היורש מירושתו מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ועוד, שכל שבן האח ראוי לירש ואין אחר לירש עמו, אע"פ שסלקו מנכסיו כל שלא נתנו לאחר ממילא הוא יורש, דמאן לירות, בר קשא דמתא, והאחיות ובניהם כנכרים גמורים הם במקום בן האח הראוי לירש, ואינו דומה למשנתינו דלא יירש עם אחיו דמשמע מינה דטעמא דלא אמר כלום היינו דווקא משום שהתנה על מה שכתוב בתורה, הא לאו הכי היה הוא מסולק ויהיו שאר האחים יורשים ממילא ואע"פ שלא נתן להם בפירוש, דשאני התם שכולם ראויים לירש וכל שנסתלק האחד השאר יורשים הכל, אבל כאן שאין עסק לאחיו [אולי צ"ל 'לאחיות'] בירושה במקום בן האח למה יטלו בני האחיות ומה להם עסק בנכסים יתר מנכרי דעלמא, ואיני מוצא בלשון הצוואה שום ענין ולשון שיוכיח ששאר הנכסים הם לבני האחיות, ולא עוד אלא אפילו שאמר כתבו ותנו לבני האחיות שאני נותן להם כל שאר נכסי, כל שמת אין כותבים ונותנים, שאין שטר לאחר מיתה.
ובשו"ת דברי חיים (ח"א חו"מ סי' לח) נשאל במי שהניח בנים ובנות וציוה שכולם יהיו שוים בחלוקת הנחלה, והשיב לברר באריכות דלשון זה שאמר שהכל יהו שוים הוא נגד דת תוה"ק והוי מתנה עמ"ש בתורה ולא מהני בזה שום גילוי דעת.
עוד כתבו הפוסקים, שאף אם יש אומדנא על כך לומר שהיה בכוונת המצווה לתתם במתנה, ג"כ דינא הוא דלא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים, כדמצינו בשו"ת הרא"ש (כלל פד סי' ד) שמבאר דלא אזלינן אחר אומדנא ודברים שבלב למיעקר נחלה דאורייתא, ונפסק כן ברמ"א (חו"מ סי' רפא ס"ו). וכן מבאר בכזאת בשו"ת שבות יעקב (ח"ב חו"מ סי' קמו) דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה כי הנכסים בחזקת היורשים, ואפילו אם יהיה אומדנא בודאי, מ"מ לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים.
