בישול ביו"ט בין השמשות

בגמ': בעי רבה קיים ליכי היום מהו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר או דלמא הא לא אמר לה (נדרים סט, ב).

הגרעק"א (ד"ה מה דהקשה) הביא קושיא שבנדרה האשה בין השמשות לא יהיה כח לבעל להפר, מפני ששמא בעת שנדרה עדיין יום ואח"כ מיד נעשה לילה ואינו יום שמעו. אך הגרעק"א כתב שזהו טעות, שממה נפשך כיון שלא היה יכול להפר אחר כך, ונחשב יום שמעו מאותה שעה שהיה יכול להפר, על כן ודאי יכול הוא להפר. 

אבל כתב לדון באופן שנדרה בין השמשות, ואחרי שתיקתו כדי דיבור בא להפר, דבזה שפיר יש לדון שמא בשעת הנדר וגם שיעור כדי דיבור היה יום, ואח"כ כשבא להפר הוא לילה ואינו יכול להפר אחר שהיה שהות להפר.

אולם יש לדון דיכול להפר מטעם ספק ספיקא, שמא עדיין יום, ואם תמצא לומר לילה, שמא גם בשעת נדרה היה לילה, ואף להסוברים שספק ספיקא בדאורייתא בדבר שיש לו מתירין הולכים לחומרא, ונדרים הוי דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה לחכם, מ"מ בהפרת בעל שהוא בעל כרחה אין זה נקרא דבר שיש לו מתירין, שהרי אין בידו שהיא תשאל על נדרה.

על פי זה כתב הגרעק"א, מזה יש לי לדון דאסור לבשל ביום טוב בבין השמשות בצאת היו"ט, כדי לאכול בין השמשות, ששמא בשעת בישול יום ובשעת אכילה לילה, ומדין ס"ס הנ"ל לא מהני, שהרי הוא דבר שיש לו מתירין, ובשו"ע (סי' תקיג סט"ו) משמע, שבדבר האסור מדאורייתא מחמירינן בס"ס בישל"מ, וא"כ בנ"ד דהוי בדאורייתא לבשל מיו"ט לחול לא מקילין בס"ס, ואם הדבר כן יהא הדין שאי אפשר להדליק נר בבין השמשות באת היום טוב, כיון שיש לחשוש שמא בשעת הדלקה הוא יום ותיכף אחר הדלקה נעשה לילה, וחידוש כזה לא היו הפוסקים מניחים מלהשמיענו, וצ"ע.

ועיין בשו"ת רבבות אפרים (ח"ו סי' קפד) שהובא דברי ת"ח אחד דפשיטא ליה לאסור והביא בזה כמה עובדות מרבנים גדולים וכן דן עמו בזה בשו"ת דבר משה (סי' לב) והסכים לדבריו שיש להחמיר במלאכות דאורייתא מלבד בהחזרת מחזורים ושאכתי צ"ע, ע"ש.

אמנם הרבה פוסקים סוברים שיש להתיר כשיש ספק ספיקא בדבר שיש מתירים אף בדאורייתא עיין בשד"ח (מערכת אות ד אות לט) ובפאת השדה (שם כלל ט אות ג), ושי"א שדוקא בספק ספיקא ע"י תערובת אין מתירים בדבר שיש לו מתירים אבל בס"ס שבגופו מהני ספק ספיקא אף בדבר שיש לו מתירים. וע"ע במנחת שלמה (ח"ב סי' מה) שהאריך בנידון זה.