אמר לבעל חובו 'תן המעות לצדקה'
בגמ': אנן יד עניים אנן (בבא קמא לו, ב).
בשו"ת משנה הלכות (חי"ב סי' קס) נשאל בדבר מי שיש לו חוב אצל חבירו ואמר לו תנהו לצדקה, ושוב חזר בו ואמר לו תנהו לי אי יכול לחזור בו וחייב לשלם לו או שהלוה חייב ליתנו לצדקה כיון שכבר אמר לו ליתנהו לצדקה ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי.
בתשובתו כתב לתלות נידון זה במה שאמרו בסוגיין ההוא גברא דתקע לוה לחבריה וחייביה ב"ד לשלם פלגא דזוזא, ואמר המוכה שיתן המכה את המעות לעניים, ולאחר מכן חזר בו ורצה לעצמו את המעות, אמר לו רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג שאין לפנינו עניים אנן יד עניים אנן.
בתוס' הקשו אף אם ר"י אינו יד עניים, מכל מקום קיי"ל בפיך זו צדקה וכשהתחייב לתת לצדקה אינו יכול לחזור בו, ותירצו התוס' שכמו דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, כך כם אין אדם נותן צדקה בדבר שלא בא לעולם, וכשאמר שיתן את החוב לעניים, הרי החוב כלא בא לעולם, ולא הוי נדר שלא אמר אלא תנהו ולא נדר. ובשם ר"ח כתבו לתרץ שזה לא היה רוצה לחזור אלא היה רוצה ללוותו לפי שעה ולשנותו וכיון שכבר באה ליד גבאי צדקה א"א לשנותו.
לפי זה כתב המשנה הלכות שלתירוץ הראשון של התוס' לעולם יכול לחזור בו כיון שלא אמר בלשון נדר, ולתירוץ הר"ח הרי זה בכלל נדר ואינו יכול לחזור. ומכל מקום למעשה כתב שכבר נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רנ"ח ס"ח) האומר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה אם אמר כן בפני ב"ח ובפני הגבאי או בפני טובי העיר זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתן ואינו יכול לחזור בו ואסור לשנותו. ועיין בש"ך (שם ס"ק יח) אם יכול לשאול על נדרו אח"כ.
