אמר 'הנני נותן מטבע זו לצדקה' וחזר בו
בגמ': האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן סלע נותן להן סלע ואם אמר אל תתנו להן אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל וכו'. (בבא בתרא קכט, א).
בפוסקים האריכו לדון לגבי צדקה אם אדם שנדר דבר מה לצדקה יכול לחזור בו תוך כדי דבור, או שמא כשם שבהקדש אינו יכול (עיין נזיר ט.), כך גם בצדקה.
דעת ה'ושב הכהן' (סי' יח, הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' רנח סק"ז) שגם גבי צדקה אינו יכול לחזור בו, כיון שאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ממש, נמצא שכשאמר שיתן הרי כאילו מסר כבר לידי העני.
כך גם פסק הלבוש (חו"מ סי' רנח) והמחנה אפרים (צדקה סי' ח), והוכיח זאת מכמה סוגיות, [עיי"ש מה שהעיר מסוגיין].
אולם הסמ"ע (שם ס"ק יד) והש"ך (שם סק"ה) והקצוה"ח (סק"ב) כתבו שיכול לחזור בו. ובערוך השולחן (יו"ד שם סי"ט) כתב לתמוה על החולקים, מדברי הרשב"א שכתב שאין אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש ועניים, והלכה פסוקה היא בחו"מ (סי' צה) שכל הקדש לעניים ולבהכ"נ ולס"ת דינם כהדיוט, ועוד כתב שאפילו בהקדש למזבח מי יימר שתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, והא איפסקא הלכתא בב"ב (בסוגיין) ובנדרים (פז.) שבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבד מעבודה זרה וקדושין וכו', אבל בכל שארי דברים יכול לחזור בו. וזה שאמירה כמסירה היינו אם לא חזר בו תוך כדי דיבור, והרי כל ההקדשות והצדקות הם חלק מחלקי נדרים, ובנדרים קיי"ל דיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, ועוד שהרמב"ם (שבועות פ"ב) הסביר הדבר דחזרה תוך כדי דיבור דומה לטועה, עיי"ש, א"כ מה שייך על זה לומר כמסירתו להדיוט. וע"ע בדעת תורה (יו"ד סי' רנח) שהאריך בנידון זה.
