אמירת סברות שאינם אמת מוחלטת

בגמ': יכילנא לשנויי הכי, מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי (כתובות מב, ב).

הרשב"ץ (מגן אבות פ"ה מ"י) על המשנה שבעה דברים בחכם וחילופיהן בגולם כתב שמה שאמרו שהחכם מודה על האמת פירש הרמב"ם (פי' המשניות שם ד"ה ולא יטעון), שאפילו יש בידו טענות ויכול להתעקש להעמיד דבריו, יודה על האמת. וכמו שאמרו בסוגיין יכילנא לשנויי הכי, מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי. ודבר זה למדנו ממשה רבינו ע"ה, כשאהרן אמר לו, אם שמעת בקדשי שעה, נקל בקדשי דורות, מיד וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש, כמו שנזכר בזבחים (קא.) לא בוש לומר לא שמעתי, אלא שמעתי ושכחתי. 

וכן אמרו באבות דרבי נתן (נו"ב פ"מ ד"ה ומודה על האמת). וכן אמר הקב"ה, כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז), כן מטה בני יוסף דוברים (שם לו ה). והודה לדבריהם. וכן הקב"ה הודה ואמר, סלחתי כדבריך (שם יד כ). וכן אמר משה, עמדו ואשמעה (במדבר ט ח), ולא בוש לומר לא שמעתי.

וכן מצינו כיוצא בו בגמרא הרבה תנאים ואמוראים שחזרו בהם ולא בושו. בפרק השולח (גיטין מא:) שנינו, חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכן בפרק האשה שלום (יבמות קטז:), חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. ובמסכת כלים (פ"ט מ"ב) ובמסכת אהלות (פ"ה מ"ג) ובעדיות (פ"א מי"ב), מנו ארבעה דברים שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי, ויש אחרים שלא מנו שם אלא שהם בכללם.

כן בתענית (כו.), חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי. ובפרק השוחט (חולין לב.), הודה רבי עקיבא לרבי ישבב. ובפרק העור והרוטב (חולין קכח.), חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה, אעפ"י שהיה תלמידו. ובזבחים (צב:) אמר רבא דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי. וכן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכז.) ובפרק תינוקת (נדה סח.) ובפרק מבוי (ערובין קד.) ובפרק אלו טרפות (חולין נו.) ובפרק במה אשה (שבת סג:). ובפרק האומר בקדושין (סו:) ובזבחים (יג.), אמר רבי טרפון לרבי עקיבא, הפורש ממך כפורש מחייו, שהודה לדבריו, וכן בספרי (בהעלותך פיסקא עה ד"ה הכהנים). והגולם הוא הפך זה, שהוא מחזיק בדבריו ואפילו הם טעות ויודע בעצמו שטעה, כדי שלא יאמרו עליו שטועה היה, ועל כן אמר התנא, וחלופיהן בגולם. כלומר, חילוף הדברים שהם בחכם, הם בגולם.

פלפולים שאינם אמת

ובחתם סופר (חולין ז. ד"ה ופה) כתב, מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני. הנה השל"ה וכל גדולי ישראל צווחו כי כרוכיה על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד, וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים, איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחילו לקלקל. ואם תאמר היה מה שהיה. אתה נותן מקום למינים לרדות ולטעון שמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא היה. חלילה לחשוב.

אבל, אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו, אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה 'חילוק' מה שמו. והנה הוי יודע שעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. כמו שכתב הרא"ש והובאו דבריו בב"י (יו"ד סי' רמב בבדק הבית), ולכן נהגו שכשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך, דהיינו דומה או אינו דומה - שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות כחוט השערה לחלק בין זה לזה ועל ידי החילוקים מתרצים קושיות, והרב היה מורה לתלמידים על דברים שהיו נראים להם דומים זה לזה, שאין זה כך ויש סדק בין זה לזה, וזהו פירוש 'חילוק' שהרב היה מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהיה נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה.

ואמנם בעוונותינו הרבים נתקלקלו הדורות, ואדרבא החליפו הנ"ל בפלפולים חריפים ומשוננים, ואינם משגיחים אם הדברים דומים או לא, אלא רק משגיחים שיהיו הדברים חריפים וחדודים, או במהלך של 'לשיטתו' ואף שאם יעיין טוב יראה שאין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם.

והדורות נתקלקלו עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. וכבר כתב הריב"ש (סי' רעא) אבל אין צריך לידע כל הווית התוספות וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור.

והאריך בזה עוד, ובסוף דבריו כתב, ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה' הטוב יכפר בעדי. וע"ע בחות יאיר (סי' קכד), ובפלא יועץ (ערך גירסא).