אמירת דבר בשמו המלא של האומרו או אף בשם כינוי

בגמ': אמר ליה רב, הכי אמר חביבי (כתובות נב, א).

בסוגיין, אמר ליה רב, הכי אמר חביבי. וביאר רש"י (ד"ה חביבי) שהיינו רבי חייא שהיה דודו, אחי אביו. ובבמכות (ג: ד"ה חביבי) כתב רש"י שחביבי הוא תרגום של דודי.

[ועיין בספר אור החיים (אות י הר"ר יחיאל) שכתב, הר"ר יחיאל, שם מחבר ספר תניא ככתוב בספרו, ושם זקנו היה ה"ר בנימן בן ר' יחיאל, והיה תלמיד של זקנו הנזכר, ונראה כי הוא היה רבו המובהק ורוב תורתו דיליה היא ממה שהביאו בספרו פעמים הרבה ומכנהו בכל פעם שמביאו מורי הרב חביבי, ונראה לי מזה שהיה דודו ולזה קרא לו חביבי כמו שקרא רב לר' חייא דודו, וא"כ היה ממשפחת הר"ב שבולי הלקט].

והנה באבות (פ"ו מ"ו) אמרו כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ויש לדון אם צריך להזכיר שמו המלא של בעל השמועה, או שדי לומר את הכינוי של שמו.

ובחכמת שלמה (או"ח סי' קנו) כתב שדבר זה תלוי במה שאמרו בגיטין (טו.) אבעיא להו, רבי שמעון הנשיא, נשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר. ולכאורה יש להקשות מה הנ"מ בזה, וביאר החכמת שלמה שהנ"מ אם מחוייב לפרש שמו ממש, או שמא די בכך שאומר סימן בעלמא, כגון הנשיא, ואף שיתכן שכוונתו על נשיא אחר, מכל מקום כיון שאומר סתם נשיא, מוכח שכונתו על הנשיא שבימיו. ע"כ.

[ועיין באר שבע הוריות יא: שכתב הא דאשכחן בסוף פרק קמא דגיטין (טו.) איבעיא להו הא דאמר רב יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא נשיא הוא או משמיה דנשיא קאמר, יש להקשות דמאי נפקא מינה קא מיבעיא ליה. נראה לי דנפקא מינה למירמא דידיה אדידיה, כדאשכחן בקידושין (מד.) ובפסחים (קז.) ושמא י"ל גם הכא קמיבעיא ליה למיסבר קראי, דהיינו נשיא דכתיב בקרא אם פירושו כגון אני או לא, וצל"ע].

ויש שהוכיחו לנידונו של החכמת שלמה מכך שרב אמר, הכי אמר חביבי, ולא פירט את שמו. ובספר דבר בשם אומרו (פ"ג הערה ב) ציין בזה לסנהדרין (יז:) שמצאנו שהזכירו בשם כינוי, וכן מה שמצאנו בראשונים שכתבו בשם כינוי כגון בתוס' שכתבו פירש הקונטרס, ומוכרח שכיון שלשומעים ידוע למי הכוונה בכינוי, הרי זה כאילו מזכיר את שמו בפירוש.