אם צריך לחזר אחר חמץ בערב פסח כדי לשרפו בזמנו
בסוגיין מבואר שהלא תעשה של 'לא יטמאו את מחניהם' הכתוב בבא אל המקדש טמא אינו ניתק לעשה של 'וישלחו מן המחנה וגו' כל טמא לנפש, כיון שהוא לאו שקדמו עשה. והנה רש"י (יד: ד"ה כל) מפרש שלאו שקדמו עשה הוא כשיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו, ואם כן מוכח שבמה שנמנע מליכנס לבית המקדש בטומאה גם כן מקיים את העשה של 'וישלחו מן המחנה', ולא רק כשהיה בפנים ויצא, והיינו שהמצוה היא שלא יהיה טמא במקדש. אך בריטב"א (יד: ד"ה אמר רבה) מפורש שאינו מקיים מצות 'וישלחו' במה שאינו במקדש טמא, עד שיהיה טמא במקדש ויצא.
והנה המנחת חינוך (מצוה ט) חקר בענין מצות עשה של השבתת החמץ בערב פסח, אם המצוה היא שיהא החמץ מושבת, דהיינו שבזה שאין לו חמץ ברשותו מקיים מצות 'תשביתו', ולפי זה אין צריך לדקדק שיהא לו חמץ קודם פסח ויבערו. או שהיא מצוה בקום ועשה דווקא להשבית החמץ, ואם אין לו חמץ לא קיים העשה, ולכן מצוה על כל אחד לחזר שיהיה לו חמץ קודם פסח ויבער אותו כשיגיע זמן הביעור כדי לקיים מצות עשה בקום ועשה. עיי"ש שהאריך בזה.
בשו"ת מהרי"ק (סי' קעד אות ד) מביא שהריב"א היה נוהג להשהות פרוסת חמץ בערב פסח ולא היה שורפה עד שעה שביעית כדי לקיים מצות ביעור חמץ בזמנו, ורצה השואל ליתן טעם למנהגו משום שחביבה מצוה בשעתה. והשיב המהרי"ק שלא שייך לומר בזה חביבה מצוה בשעתה, כיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהא חמץ מצוי ברשותו משעה שביעית ולמעלה, וא"כ גם כשמבערו קודם זמן הביעור הרי הוא מקיים המצוה בשעתה כיון שהגיעה שעה שביעית ואין לו חמץ.
ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שיח) מדמה נידון זה למחלוקת רש"י והריטב"א הנ"ל, שלדעת רש"י שמצות 'וישלחו' מתקיימת אף בשב ואל תעשה, א"כ גם לגבי 'תשביתו' אפשר לומר שמתקיים העשה במה שאין לו חמץ. ולפי הריטב"א ש'וישלחו' משמע דוקא בקום ועשה, ה"ה גם לגבי 'תשביתו' רק במה שמבער בפועל הוא מקיים המצוה.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' מה) כתב שלדעתו אינו דומה כלל, שדוקא לגבי 'וישלחו' כתב כן הריטב"א כיון שלשון 'וישלחו' משמע יציאה בפועל אחרי שנכנס, משא"כ במצות 'תשביתו' מודה הריטב"א שאינה מצוה בקום ועשה דווקא, מאחר שהמקרא עצמו מפרש כוונתו שעיקר המצוה היא שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותו, כמו שכתב המהרי"ק שהוציאתו התורה בלשון בל יראה ובל ימצא ולא בלשון שריפה.
אולם במקור חיים (סי' תלא דיני בו"ב) כתב, שמי שאינו בודק ומבער חמץ בפועל ובמעשה, אינו מקיים מצות תשביתו, ולכן מוטל עליו חיוב להשיג חמץ כדי שיוכל לבערו ולקיים מצות תשביתו, שאדם מחויב להביא את עצמו לידי קיום המצוה [וראה בחלקת יואב (או"ח סי' ט) שהכריע כדבריו]. ועיין בשו"ע הרב (או"ח סי' תלו סכ"א) ובדברי חיים (או"ח ח"א סי' ט).
והמרדכי (פסחים פ"א רמז תקכט) נתן טעם אחר למנהג הריב"א, כדי שיוכל לברך על ביעור חמץ, עיי"ש. וראה בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' רסב) שמטעם אחר כדאי לקנות חמץ ולבערו, והוא לפי דברי הזוהר בפרשת תרומה (קכח.) שאדם זוכה להמשיך עליו רוח קדושה וכן להעביר ממנו רוח טומאה ע"י מעשה מצוה רק אם משלם עליה שכר מלא, כי במצוות שהם בחינם יכולים החיצונים לאחוז בהם, עיי"ש.
