אם מותר להראות שחיטה על עצמו
בגמ': 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', רבי שמעון בן לקיש אמר אלו תלמידי חכמים שמראים הלכות שחיטה בעצמם, שהרי אמר רבא שכל דבר יכול אדם להראות על עצמו חוץ משחיטה (גיטין נו, ב).
בסוגיין דרשו על הפסוק 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה', רבי שמעון בן לקיש אמר אלו תלמידי חכמים שמראים הלכות שחיטה בעצמם, שהרי אמר רבא שכל דבר יכול אדם להראות על עצמו חוץ משחיטה.
ברש"י פירש שלא יראה אדם על עצמו הלכות שחיטה שמא יבוא על ידי כך לידי סכנה שיתחבנו בגרונו.
מדברי רש"י הללו משמע דהיינו שהת"ח מראה השחיטה ע"י סכין, וכשמעבירו בגרונו יש חשש שמא יתחבנו לתוכו ח"ו. ובדרכי תשובה (יו"ד סי' כ סק"א) דייק מדברי רש"י שעיקר ההקפדה בזה אינה אלא כשמראה עם הסכין, אבל להראות בידו מקום השחיטה בצווארו בלא סכין אין להקפיד כיון שלא שייך חשש זה של שמא יתחב בגרונו.
אולם המהרש"א (ח"א ד"ה וריב"ל אמר) הביא את דברי רש"י, וכתב, יותר נראה לפרש הטעם משום שהוא עושה מזלו רע כענין אל יפתח אדם פיו לשטן, ואם הדיבור מביא לידי כך מכ"ש המעשה, ודוגמא לזה לגבי צרעת שאומרת הגמ' שגם זה לא יראה על עצמו, שאמר רבא כל מילי לחזי איניש בנפשיה בר משחיטה ודבר אחר, ופרש"י דבר אחר צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו, והיינו שרק מראה על גופו וכבר יש חשש שמא ינזק וכמו"כ זה החשש גם בשחיטה.
מדבריו אלו של המהרש"א עולה ומתבאר שסובר שלא רק במראה על עצמו בסכין ממש, אלא גם ביד יש לאסור מחמת פתיחת פה לשטן.
על פי סוגיא זו, יש שחששו מללמוד מסכת חולין כיון שפעמים הלומד מראה על עצמו הלכות שחיטה ויש בזה חשש לפתיחת פה לשטן, ואכן בספר הזכרון לחת"ס (עמוד ה) כתבו שהחת"ס כשהתחיל ללמוד מס' חולין גזר תענית.
וביוסף אומץ (ח"ב דף קנא:) כתב, ראיתי מקדמונים נוחי נפש שקודם שהתחילו ללמוד חולין בישיבה גזרו תענית, שלא יקטרג המשטין על תלמידי חכמים המראים הלכות שחיטה בעצמם, וכן נהג אבי מורי החסיד ז"ל כשלמד רי"ף על מסכת חולין, והרי"ף של יבמות, וכמדומני שגם מסכת מועד קטן, שמזכירים עניני מיתה.
כיוצא בזה כתב גם בכף החיים (פאלאג'י, פ"כ אות ה). ובדרשות חת"ס (הערה בהקדמת הספר) כתב בשם זקנו רבי זעקיל זצ"ל תלמיד החת"ס שכשלמד החת"ס מסכת חולין, אמר שממהר ואץ מאד לפטור [לגמור] מסכת זו, כי אין קץ להרפתקאות שעברו עליו מעת התחיל מסכת זו.
ובשו"ת נהרי אפרסמון (קונטרס ישרש יעקב שבסוף ח"ב סי' יא) כתב, מה ששואל היות כי בכל שנה ושנה מחלקים שם הש"ס בין אנשי החבורה, ועתה נפל בגורל לאחד מסכת מועד קטן, וירא ללמוד אותה מפני ששמע כי היא סכנה שלא יזיק לו ח"ו, תמהתי הכי נעלם ממנו מה שכתב בספר חסידים (סי' רסא) שאין לחוש על זה כלל וכלל ותורה מגינה ומצלא, ואדרבה כתב שם ללמוד אותם מסכתות שממעטים ללמדם והרי הם כמת מצוה, והביא שם משל נאה על זה עיי"ש.
וראה עוד בספר הנותן אמרי שפר (לראנ"ח פ' קרח) שכתב, לכל דבר לימוד דת ודין לא יחושו ליחס כל דבר רע, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.
תירוץ אחר כתב המג"א, שעיקר הקפידה היא שהציציות לא יגררו בשעה שלובשם, שנראה כאילו לוקח את הציצית בשביל לכבד בה את ביתו, אולם אם בשעה שהולך הציציות נגררות אין קפידה כל כך, שאין זה נראה כאילו לוקח את הציצית לכבד בה את הבית, ובערוך השולחן (או"ח סי' כא ס"ז) כתב, וכן משמע ברוקח שכתב שלא ידרוך על הציצית.
כתירוץ זה נקט ר' ישעיה פיק בספרו הפלאה שבערכין (ערך צץ) שהביא מהערוך שכתב שכל אדם ציציותיו היו נגררות על הארץ, ולפי זה העיר שמוכח כתירוץ השני של המג"א ולא כמו התירוץ הראשון. אך בשו"ת מאיר נתיבים (ח"א סי' ב) כתב שיש להיזהר בכל אופן.
בבאר היטב (סק"ה) כתב לחלק בין טלית קטן שבזה אין חשש, לבין טלית גדול שמיוחד לתפילה והחשש בזיון בזה גדול יותר. אך בערוך השולחן (שם) כתב לחלוק על דבריו, ולמעשה כתב שיש להיזהר בזה אף בטלית קטן, ומכל מקום הוסיף שאין שום חשש אם במקרה נגררים בארץ.
בספר לקט הקמח החדש (סי' כא ס"ק יח) כתב בשם החיי עולם שאין איסור גרירה על החלק העודף משיעור ציצית, ולפי"ז ביאר שאצל בן ציצית הכסת מה שנגרר היה מהחלק העודף על השיעור.
בפוסקים דנו עוד אם יש להיזהר בזה רק כשהציציות נגררות על הקרקע בדרך הילוכו, או גם אם יושב או עומד והציציות נוגעות בקרקע. עיין שכנה"ג (שם הגהות ב"י סק"ג), ארצות החיים (שם ס"ק יד), ועיין בדרכי חיים ושלום (לה הערה א).
