אם להכריז לפני התקיעות שלא לדבר עד סיומם
בגמ': מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (בבא בתרא ס, ב).
התוספות בסוגיין (ד"ה מוטב) חידשו, שהדין הידוע של מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידין, שאין לנו להוכיח אדם שוודאי לא ישמע לתוכחתנו, נאמר אך ורק כאשר אין כל ספק שלא ישמע לתוכחתנו, אך אם יש ספק בדבר ואפשר שיקשיב לדברי התוכחה, אין להימנע מלהוכיחו מחמת הספק שמא אכן יקשיב וישמע.
כך נקטו עוד ראשונים, ובהם הרי"ף והרא"ש על דברי הגמרא בביצה (ל.), והיראים (סי' לז), וכך דעתו של הרשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' לז), וכך נפסקה ההלכה במשנה ברורה (סי' תרח סק"ג).
האגרות משה (או"ח ח"ב סי' לו) נשאל, האם ראוי להכריז קודם התקיעות בר"ה על איסור ההפסקה בדיבור משך כל זמן התקיעות או שיש להימנע מכך מאחר שיש שלא ישמעו לתוכחה זו וישיחו, ובעבורם יש להימנע מפני שמוטב יהיו שוגגין.
בתשובתו כתב שפשוט וברור שרשאים להזהיר את העם על כך, וזאת משום שאין כל וודאות שלא ישמעו לתוכחה זו, ומשכך חל חיוב תוכחה עליהם, ואין כאן דין של מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
בנידון זה ישנו צד נוסף להצריך תוכחה, על פי דברי השעה"צ (שם) בשם התשב"ץ, שכאשר רוב העם ישמעו לתוכחתו ומיעוטם לא ישמעו לה, רשאי להוכיח את כולם, ומוטב יהיו אלו המעט מזידין מאשר שאר העם שוגגין. ולפיכך, יש להכריז על איסור הדיבור בתקיעות, מאחר שרוב העם ישמעו ולא ידברו בתקיעות.
מלבד זאת, בשו"ת מים חיים (משאש, סי' קנה אות ח) ובאגרות משה (שם) מבואר, שדין זה של מוטב יהיו שוגגים לא נאמר אלא באופן של תוכחה, אבל אדם המלמד לרבים את ההלכות אל לו להימנע מלומר כל הלכה שהיא, אף אם אינו סבור שהשומעים אכן יקיימו הלכה זאת, משום שבדרך לימוד לא נאמר הדין של מוטב יהיו שוגגים, כיון שעליו מוטל החיוב ללמד ואין לו לחוש אם ישמעו לו אם לאו.
כמו כן, אם אותו אדם בא לשאול, כתב באגרות משה שאין להימנע מלומר לו את הדין אף אם לא ישמע לו, ועל הנשאל להורות ההלכה כמתכונתה.
חילוק נוסף בעיקר דין זה של מוטב יהיו שוגגין, מצינו בדברי יציב (סי' קנג אות ב) שחידש, שדין זה נאמר רק במצוות של בין אדם למקום, אבל במצוות של בין אדם לחבירו אין להימנע מלהוכיח את חבירו אף אם יודע שחבירו לא ישמע, ובזה ביאר מה שמשה רבינו הלך להזהיר את פרעה בכל פעם על דבר המכות, על אף שידע שפרעה לא ישמע לו.
