אם יש ענין לשייר מעט מפתו לברכת המזון
בהגהות היעב"ץ (ברכות מב. בתוס' ד"ה סלק) הקשה על מה שכתבו התוס' (סנהדרין צב, א) שהמנהג היה בזמן הגמרא שהיו מסלקים את השולחן לפני ברכת המזון, שהרי בסוגיין מבואר שצריך לשייר מהפת בשעת ברכת המזון.
ותירץ שמה שאמרו בסוגיין שמי שאינו משייר מפיתו אינו רואה סימן ברכה, הוא במי שאכל כל מה שהביאו לפניו ולא השאיר אחריו ברכה. אבל המשייר ולא אכל הכל וסילק את מה ששייר לפני ברכת המזון אין שום פסול בדבר.
ומכל מקום נהגו עכשיו העולם שלא לסלק הלחם לפני ברכת המזון, שטוב יותר להניחו לפניו בשעת הברכה כדי שתחול הברכה על הפת, כמו שנאמר (מלכים ב' ד ב) לענין אסוך השמן שחלה הברכה על מה שכבר היה ולא במקום ריקן, וכתב שכן משמע בזוהר בכמה מקומות (ראה ח"א פח.).
ובבן איש חי (שנה ראשונה שלח ס"ג) כתב, שמאחר שברכת המזון עושה תיקון גדול על השולחן, לכך הזהירו חז"ל את האדם לשייר פת על שולחנו בעת ברכת המזון, ובזוהר הקדוש החמירו בזה, והסמיכוהו על הפסוק 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא' (שמות כ ו).
ובבני ציון (סי' קפ סק"ב) כתב שנראה שהטעם שצריך לשייר פת בשעת ברכת המזון הוא כדי שיהא מזומן לעניים, ואע"ג שרש"י (ד"ה כל) פירש הטעם משום שנאמר (מלכים ב' ד מג) 'אכול והותר', אבל אח"כ פירש (ד"ה והא) שהטעם שיש לשייר פת הוא כדי שיהיו מזומנים לעני. וביאר שהדבר תלוי במשא ומתן בסוגיא, שבתחלה פירש רש"י הטעם משום אכול והותר, דהיינו משום סימן ברכה, שכן משמע מפשטות דברי ר"א 'כל שאינו משייר אינו רואה סימן ברכה', שמשמע שצריך להותיר כדי שתחול עליו הברכה. אבל לאחר שאמר ר"א שכל המשייר פתיתים על שלחנו כאילו עובד ע"ז, שוב א"א לפרש הטעם שצריך לשייר משום סימן ברכה, שכן העורכים לגד שולחן היו עושים כן משום סימן ברכה, ולכן צריך לפרש הטעם שצריך לשייר כדי שיהיו מזומנים לעניים, ולכן במסקנת הסוגיא שינה רש"י וכתב שהטעם הוא כדי שיהיו מזומנים לעניים.
ובאוצר כל מנהגי ישורון (סי' ב ס"ד) כתב טעם להשארת הלחם על השולחן, כי החוקרים כתבו שהשחורים והפראים מאמינים שאסור להם להשאיר שריד ופליט מן הסעודה, כי פתיתי הלחם והפרורים הנותרים ימשיכו אחריהם את הרוחות ואת המזיקים לעשות עמהם רעה, ולכן אמרו חז"ל להניח דווקא פת אחר האכילה, משום התנגדות להראות שאין אנו מאמינים בהבל פיהם. ומניחים כזית שהוא דבר הנראה לכל, משום פרסום.
ובספר נגיד ומצוה (סוד הקידוש של לילה, כג:) כתב בשם הרח"ו שהאר"י היה משאיר בליל שבת [לא רק פת אלא גם יין, והיה משייר] מעט יין בכוס של קידוש עד סעודה של שחרית, וכן בכל כוס של ברכה.
