אם בתים נחשבים קרקע
בגמ': איבעיא להו עבדא כמקרקעא או כמטלטלא דמי וכו'. (בבא בתרא קנ, א).
בשו"ת רע"א (קמא סי' קכט) הביא חידוש בשם גיסו, שהכותב בשטר שמקנה כל נכסיו חוץ מן הקרקעות, ספק הוא ואפשר שאין הבתים בכלל הקרקעות אלא בכלל שאר הנכסים הם והרי הם של מי שקנה את כל הנכסים, כיון שמחלוקת ראשונים היא אם תלוש ולבסוף חברו נידון כקרקע,
והרי כל הבתים תלושים היו בתחילה כשהיו אבנים ולבסוף חיברום, וכיון שספק הוא, אם כן במקומות שיפה כח בעל השטר וידו על העליונה [כגון בשטר חצי זכר שיפה כח הבנות], ננקוט שהבתים הם בכלל הקנין ואינם בכלל הקרקעות שלא הקנה.
ורע"א חלק על סברת גיסו מפני כמה טעמים, א' שאין יד בעל השטר על העליונה אלא בספיקות הנופלים בפירוש לשון השטר ותלויים בדעתו של הכותב, אבל ספיקות שהם ספיקא דדינא כגון ספק זה בתלוש ולבסוף חיברו אם נידון כקרקע, אינו בכלל הספיקות שמייפים בהם את כח הבנות. ועוד כתב שכיון שאנו רואים שהמנהג הפשוט הוא שאין נותנים לבנות מהבתים, ומחשיבים אותם כמו קרקע, וכל האחרונים בתשובותיהם הזכירו בתים, נראה שכל כי האי הרי זה נכלל בדין השו"ע (חו"מ סי' ריח סי"ט) שבספק בלשון הולכים אחר המנהג. ועיי"ש עוד.
ובשו"ת רבינו יעקב מליסא (סי' מו) השיב על שאלה זו שבתים הרי הם בכלל קרקע, והוכיח כן מהמבואר בסוגייתינו לענין מי שאמר 'נכסי לפלוני' שקרקע קרויה 'נכסי' דתנן נכסים שיש להם אחריות וכו' נקנים בכסף בשטר ובחזקה, והכוונה היא לקרקעות שהם הם הנקנים בכסף בשטר ובחזקה. והרי בודאי ה"ה שבתים נקראים 'נכסים' מטעם זה, שהרי גם הם נקנים בכסף בשטר ובחזקה, וכ"ש שבתים נקראים קרקע מה"ט.
