אם אורח יכול ליתן מהמאכלים לאחרים
בגמ': עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. (בבא מציעא פח, ב).
הפוסקים חוקרים למי שייכים המאכלים המוגשים לאורח, האם בעל הבית מקנה לאורח והם שייכים לאורח, או שבעל הבית נותן רק רשות לאורח לאכול ככל שיחפוץ אך אינו מקנה לו את המאכלים.
בסוגיין מבואר שחיוב מעשרות היא על בעל השדה, אולם הלוקח תבואה מחברו פטור מלעשרה שנאמר 'עשר תעשר תבואת זרעך', ודרשו חז"ל ולא לקוח, אמנם מדרבנן חייב לעשר. והרשב"א (ד"ה ולוקח) ביאר שהפטור שהתורה פטרה ללקוח אינו כולל את האורח והאורח חייב לעשרם.
בקהילות יעקב (סי' מח) כתב להוכיח מכאן שבעל הבית נותן לאורח רשות רק לאכול אבל לא לקנות, שהרי אם הקנה לו הריהו כלוקח ולא היה צריך לעשר.
והנה הרמ"א (אבה"ע סי' כח סי"ז) פסק, אורח שנטל את מנתו וקדש בה אישה הרי זו מקודשת, ומשמע שהאורח קנה את האוכל שהרי צריך לקדש בדבר השייך לו.
הט"ז (סק"ד) כתב להקשות מדברי הגמ' בחולין (צד.) בה מבואר שאורח אינו רשאי לכבד את בני ביתו של המארח מהמאכלים שהוגשו לפניו, הרי שהאורח לא קנה את האוכל שנתן לו בעה"ב.
והגר"א (סק"נ) כתב לתרץ, עפ"י היש"ש (חולין פ"ז ס"כ) שכתב על מה שנאמר בגמ' ואין האורחין רשאין ליטול ממה שלפניהם וליתן לבנו או לבתו של בעל הבית, אלא א"כ נטלו רשות מבעל הבית, מה שאמר לבנו ולבתו הוא לחדש שאפילו אלו שמן הסתם ניחא לו, מ"מ לא יתן להם משום מעשה שהיה, אבל לאדם אחר פשוט שלא יתן, כמובא בספר בן סירא מעשה באחד שזימן אורחים בשני בצורת, ונתן לפניהם כשלש בצים, בא בנו של בעל הבית נטל כל אחד חלקו ונתן לבנו של בעל הבית, בא אביו של תינוק ומצאו שהיה אוחז אחד בפיו ושתים בשתי ידיו, חבטו בקרקע ומת, כיון שראתה אמו כך עלתה על הגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת, אמר רב אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל.
וסיים היש"ש שדווקא לבנו ולעבדו לא יתן, אבל לשמש המשמש בפניהם בסעודה מותר, כמבואר בכמה מקומות עיי"ש.
אמנם כתב, ושוב מסקינן במסכת דרך ארץ רבה (פ"ט) הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתנו לשמש, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, אלא יטלנו ויניחנו, ואח"כ יתננו לו.
המעשה הזה מובא גם במס' דרך ארץ רבה (שם) וביאר בנחלת יעקב שלא יתן לשמש משום שמא יארע דבר קלקלה שיפסיד שום מאכל ויצטרכו אותו חלק לפני המסובין. ולבני ביתו לא יתן משום שמא לא יספיק לאורחים מה שהכין להם, ולבני ביתו אינו חושש ליתן לחם צר ומים לחץ בשביל כבוד האורחים ומתוך ההקפדה יבוא לידי ריב ומצה עם בני ביתו ויכה אותם כמו המעשה שהיה.
עפ"י נידון זה דנו הפוסקים על אורח הסמוך על שלחן בעה"ב, וכן בבנים הבאים לחג אצל הוריהם ואוכלים ממצותיהם בלא שעשו בהם קנין קודם החג, אם יוצאים ידי חובה כיון שהאוכל שאוכל האורח קנוי לו, או שמא יש בזה חסרון שלא קנו את המצות, ואין אדם יוצא ידי חובתו במצה שאינה שלו.
יש שכתבו שחיוב יש על בעל הבית להקנות את המצות לאורחיו ובני ביתו הגדולים (שפת אמת סוכה לה. ד"ה אתיא). והפוסקים דנו ליישב מנהג העולם שאין מקפידים על כך מכמה וכמה טעמים, אחת הסברות המבוארות בדבריהם היא, שבעת שהאורח אוכל את המצה הרי הוא קונה אותה, עיין בס' מקור חיים (סי' תנד סק"א) ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' קעב).
ובמועדים וזמנים (ח"ג סי' רסו) כתב, ששמע מגדולי תורה שהחמירו והקנו בליל הסדר את המצות לאורחים, כדי שיקיימו את דין 'לכם' משלכם. וראה עוד בעניין זה בפניני הלכה כתובות (ל:).
