אם אופן תשלום דמי השכירות מוכיח על משך זמן השכירות
בגמ': מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העיבור (בבא בתרא קה, א).
בשו"ת בית שלמה (דרימר, חו"מ סי' קיח) נשאל אודות אחד ששכר מלמד עבור בנו לזמן הקיץ דהיינו חמשה חדשים [אייר-אלול], והבטיח לו שישים זהובים בשכרו,
ופרע לו בכל שבוע שלשה זהובים, ובכלות הקיץ שאל המלמד את בעל הבית אם ברצונו לקיים את השכירות גם בזמן חורף [חשוון-אדר], ואמר לו הן.
ואותה שנה היתה שנה מעוברת והחורף ששה חדשים, והתחיל ללמדו ופרע לו ג"כ שלשה זהובים בשבוע ונמצא שבכלות אדר ראשון כבר שילם לו שישים זהובים. ועתה טוען המלמד שכוונתו היתה כשכירות הקיץ שקיבל שישים זהובים עבור חמשה חדשים, ועל כן תובע הוא תשלום נוסף עבור חודש העיבור, והבעל הבית טוען כנגדו שההסכם לא היה על חמשה חדשים אלא על זמן שלם, והרי חודש העיבור הוא בכלל זמן חורף ואינו צריך להוסיף תשלום עבורו.
בתשובתו הכריע שהדין עם בעל הבית, והביא שם שהשואל העלה נימוק לטובת המלמד, שהרי יש אומדנא דמוכח מסדר התשלומים שכוונת בעה"ב היתה לשלם שישים זהובים עבור חמשה חדשים, שהרי שילם לו גם בזמן החורף שלשה זהובים לשבוע דהיינו י"ב זהובים לחודש, ואם היה בדעתו שחודש העיבור בכלל היה לו לחלק את השישים זהובים לששה חדשים וליתן למלמד רק עשרה זהובים לחודש. אמנם בתשובתו דחה את דבריו והעלה שאין בסדר התשלומים הוכחה כלל.
והוכיח זאת מדברי הרשב"ם בסוגייתנו (ד"ה אי) שכשמשכיר אומר [בשנה מעוברת] שנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחודש, יש מקום לומר שאין סתירה בדיבורו לגבי חודש העיבור, אלא ודאי נתכוין לכלול את חודש העיבור בתוך השנה, ומה שהוסיף לומר דינר זהב לחודש כוונתו לפרש את דבריו שאף על פי שהשכירות היא לשנה ומעיקר הדין שכירות משתלמת רק לבסוף, כאן רצונו שישלם לו דינר זהב בכל חודש. ואע"פ שהגמרא דוחה שאין מפרשים שלכך נתכוין, אבל מ"מ מבואר שאם יאמר המשכיר בפירוש שלזאת כוונתו יהא הדין ברור שחודש העיבור שייך לשוכר. [וכך כתב בערוך השולחן (סי' שיב סכ"ט) עיי"ש].
ולכאורה יש לתמוה על דברי הרשב"ם, שהלא אף אם נאמר שפירושי קמפרש וכוונתו היתה שישלם דינר בכל חודש, מ"מ עדיין הלשונות סותרים זה את זה, שהרי מתחילת דבריו משמע שמשכירו בי"ב דינרים לשנה אף שהיא י"ג חדשים, ונמצא שהי"ב דינרים מתחלקים לי"ג חדשים ומגיע לו עבור כל חודש מעט פחות מדינר זהב, ולפי סיום דבריו שדורש תשלום דינר זהב בכל חודש נמצא שהי"ב דינרים הם רק עבור י"ב חדשים ואינו משכיר לו את הבית בחודש הנוסף.
וכדי לתרץ את דברי הרשב"ם צריך לומר שסדר התשלומין אינו מוכיח על זמן השכירות, ומה שבסיום דבריו אמר שרצונו לקבל את הי"ב דינרים במשך י"ב חדשים הרי הוא כאומר שאע"פ שהוא משכיר לו לי"ג חדשים מ"מ התשלום יהא עבור י"ב חדשים והחודש האחרון נותן לו בחינם [וכעין זה מבואר בריטב"א (ד"ה ופרקינן), אך הרמב"ן פירש באופן אחר. וראה אמרי מהרש"ח (ב"מ קב: בתוד"ה הוה)].
וכמו כן נאמר אנו שאע"פ שהבעה"ב שילם למלמד את כל השישים זהובים במשך חמשה חדשים, אין זו הוכחה שלא נתכוין לכלול בשכירות את חודש העיבור, אלא יתכן שנתכוין לשכרו לששה חדשים ורק התשלום לא יתחלק בשוה, דהיינו שישלם לו י"ב זהובים לחודש עבור חמשה חדשים וחודש העיבור הנוסף ילמדו בחינם. [ועיי"ש שבתחילת דבריו רצה להוכיח כן מהתוס' להלן (ע"ב, ד"ה פרושי), אך הסיק שמהרשב"ם הוא יותר מוכח. וראה בשו"ת מהר"י הכהן (ח"ב חו"מ סי' כב) שדחה את דבריו].
