אם אדם נטהר במקוה או כשיוצא מהמקוה

בגמ': ומה מקוה שמעלה את הטמאין מטומאתן אין מציל על הטהורים מליטמא אדם שאין מעלה את הטמאין מטומאתן אינו דין הוא שלא יציל על הטהורין מליטמא (נדרים עה, ב).

ידוע שיטת הכסף משנה (אבות הטומאה פ"ו הט"ז) שאין אדם נטהר בהיותו במי המקוה, אלא רק לאחר שיצא מן המקוה, נטהר מטומאתו.

באבני נזר (חו"מ סי' עב ד"ה איברא) הקשה על דבריו ממה שאמרו בסוגיין שלולי שהיה לימוד, היינו דורשים ק"ו מה מקוה מטהר את הטמאים, ק"ו שימנע מהכלי להטמא. וביאר הר"ן שהכונה למה שדרשו חז"ל שמי שנגע בטומאה כשהוא בתוך המקוה, נטמא. ומכח הק"ו היה ראוי לטהרו, שהרי הנמצא בתוך המקוה נטהר, וק"ו שלא יקבל טומאה.

ואילו לדברי הכסף משנה אין ק"ו, שהרי אינו נטהר בהיותו במים, אלא בעלותו מן המים, ובשעה שהוא עולה מן המים, הרי בודאי שיכול לחזור להטמא, וכי מפני שטבל פעם אחת לא יקבל יותר טומאה לעולם. ולכן מוכח מסוגיין שטהרה הוא בשעה שהוא במים עצמו.

וכתב עוד שעיקר דינו של הכסף משנה תמוה, שהרי בפסוק לא נאמר אלא ורחץ במים וטהר, ולא הוזכר בפסוק כלל שצריך לעלות מהמקוה. ובאמת בלשון חז"ל הוזכר טבל ועלה, ואולי אפשר נאמר שיש איזה הלכה למשה מסיני שאינו נטהר אלא בעליתו מן המקוה. אמנם לשון זה לא מצינו אלא בטבילת אדם, ולכן בטבילת כלים אי אפשר לחדש שיש הלכה למשה מסיני זו.

אמנם מסוגיין עדיין קשה, כי לכאורה מבואר שגם בטבילת אדם נטהר בהיותו במים, שהרי הגמרא בסוגיין מדברת על טבילת אדם, ולא על טבילת כלים.

והקשה עוד שהרי מבואר במהרש"ל ובמהרש"א (שבת לה:) שאם טבל אדם ולא עלה עד לאחר הערב שמש הוא טהור.

ולכן כתב שצריך לומר שגם לפי הכסף משנה בזמן שנמצא האדם במים מועלת לו הטבילה שאם העריב השמש לאחר שהיה במים, אע"פ שעדיין לא נטהר אינו צריך עוד הערב שמש, לאחר שיצא ויטהר. ואע"פ שהענין זר, כן צריך לומר בדעת הכסף משנה. ולפי זה כתב האבני נזר שאפשר ליישב את סוגיין גם לדעת הכסף משנה, מפני שהק"ו הוא שהטבילה במים מועילה לאדם שאינו צריך עוד הערב שמש, וא"כ ק"ו שאם נטמא במים לא יצטרך עוד הערב שמש לאחר שיצא, ולכן נצרך פסוק ללמדנו שבכל זאת אין הטבילה מועילה לו כלום אם נגע בטומאה בהיותו במים.

וראה שם שהאריך האבני נזר לתמוה שלדעת הכסף משנה איך אדם שבגדיו עליו יכול להטהר והרי אי אפשר לצמצם, ובהכרח שאו האדם או הבגדים יצאו קודם, ומיד ביציאתו נגע בשני שעדיין לא נטהר, ונטמא שוב.

ובפרי יצחק (ח"ב סי' לה) הוכיח שמדברי הרא"ש והר"ן בסוגיין מוכח שנטהר בהיותו במים, שלא כשיטת הכסף משנה שנטהר רק כשיוצא מן המים.