אל תפתח פה לשטן
בגמ': 'אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי. הוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט, ונח נפשיה דאמימר. (בבא מציעא סח, א).
בסוגיין 'אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי. הוי כשגגה שיוצאת מלפני השליט, ונח נפשיה דאמימר.
והנה כתב הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תח) יש סגולות או דברים נעלמים שלא נתבארה לנו עתה סבתם - והיא שאמרו ברית כרותה לשפתים, ואמרו כשגגה היוצאה מלפני השליט, וזו היא המניעה בקללה והחפץ בברכות. וכמו כן אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, ואם נמשך בזה אחר הטבע מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה. יקללו המה והשם יברך.
ואמרו אל יפתח אדם פיו לשטן, והביאו ראיה מן הכתוב דכתב (ישעיהו א) כמעט כסדום וגו' וכתב שמעו קציני סדום. וגם חכמי הפילוסופים אינם יכולים ליתן טעם לסגולות הנגלות לעין כל בעשבים ובאבנים. כאבן השואבת הברזל, והברזל ישוטט על פני המים, ולא ינוח עד שיהו פניו אל פני הסדן.
ובשו"ת מן השמים (סי' כב) כתב שיש לפתור חלום לטוב, שהרי אמרו לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, שמלאך העומד לימינו של האדם נוטל הדבר מפיו של פותר וחוטף אותו ואומר אמן כן יהיה, ואם אדם ששונא אותו פותח פיו לרעה, ההוא שעומד לשמאלו חוטף הדבר ואומר אמן.
ובספר חסידים (סי' תעט) כתב, ברית כרותה לשפתים לכך אל יפתח אדם פיו לשטן. לא יאמר אדם לחבירו ולא לבניו, תלך ותמיר, מומר יהיה. אחד היה רגיל לקרוא לבני אדם כשמדברים דברים שלא היו נראים לו, פגר. או פעמים אמר אתה עושה כמו כומר, אמר לו החכם לא יתכן כך לזרע ישראל שלא יתקיים בו או בזרעו, לכך חדל לך.
ויש שהעירו על פי זה בנוסח המי שברך לחולה שאין לומר 'בעבור שירפא את החולה' כיון שבכך יש פתיחת פה לשטן, ועל כן יש לומר 'בעבור שירפא את פלוני פלוני', (בעל המנחת אלעזר בספרו דברי תורה ח"ה אות יד, ובספרו חמשה מאמרות לרחא"ש קו' נוסח התפלה דף קעד בשם השם שלמה והדרכי תשובה, והו"ד בדרכי חיים ושלום אות רכ).
ועיין בטעמי המנהגים (עמוד תצג אות ב) שכתב בשם בעל הבני יששכר בספרו דברים נחמדים שכשאחד מבני עמינו אינו בשלימות הבריאות אין מספרים זאת בלשון הקודש אלא בלשון אשכנז 'פלוני איז קראנק' , אך כשמספרים על חולה אומרים פלוני איז חולה, מפני שלשון הקודש מסוגל שיתקיים מה שמדברים בו ועל כן כשמדברים על מחלתו של יהודי נזהרים לא להזכירו בלשון הקודש.
ובפלא יועץ (ערך דבור) כתב, לא יפתח פיו לשטן שלא במתכוון כגון אם אומר לא אעשה עוד דבר זה, יאמר בבריאות וחיים (בייא געזונד אונד לעבען), ומביא שם מעשה שפעם הלך איש אחד לדרך וחכם אחד עשה לו לוויה ואחר שנפרד ההולך ממנו והלך מרחוק נזכר לצוות לו דבר אחד וקרא לו בשמו והיה חוזר ההולך לאחוריו לכבוד התלמיד חכם לראות מה יקרא לו והיה רוצה החכם לומר לו, אל תחזור, ותיכף נזכר שלא טוב לומר כן להולך בדרך ואמר לו המתן בלבד, וכל כיוצ"ב ישמע חכם ויוסף לקח, וכן בחולה אמרו חז"ל (מו"ק כז:) שאם הוא רוצה לקום ממטתו לא יאמר לו אל תקום אלא יאמר לו אל תטרח, שב בנחת, וכן באבל הרוצה לקום מפני שיבה.
ובספר אגרא דכלה (פרשת בשלח) כתב בשם ספר חסידים, כל מה שידבר אדם איזה דיבור אפילו בהפלגה וגוזמא, בהכרח שיתקיים איזה פעם, על כן ישמור האדם את עצמו שלא להוציא מפיו איזה דבר לא טוב, כי ח"ו יתקיים באיזה זמן.
