אכל מצה בכפיה אם יצא ידי חובתו ואם מברך על אכילתו
בביאור הלכה (סי' תעה ס"ד ד"ה כגון) הביא, שהפרי מגדים (פתיחה כוללת ח"ג אות ה) הסתפק בדינו של מי שאנסוהו לאכול מרור, אם יצא ידי חובתו אם לאו, שיש לומר שלא יצא כיון שהוא מר ומזיק ואינו נהנה, ואין שייך בו הטעם שכתב הר"ן לענין מצה שיצא ידי חובתו אף על פי שכפוהו לפי שנהנה. וציין בביאור הלכה למה שכתב בד"ה בטיבול (שם ס"ב) , שנחלקו הפוסקים באוכל חריי"ן אם צריך לברך עליו ברכת הנהנין, כיון שאין הדרך לאוכלו כמות שהוא כלל מחמת מרירותו. והביא שיש פוסקים שאומרים לברך עליו בפה"א עיי"ש.
והעלה שעל על פנים 'שהכל' יברך עליו, וכוונתו שנידון הפרי מגדים תלוי בנידון זה של הפוסקים אם מברכים על המרור, שאם מברכים עליו יש באכילתו הנאה, ואם כן יצא ידי חובתו גם אם כפוהו לאכול מרור, כדין מי שכפוהו לאכול מצה, ואין לחלק ביניהם.
ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' קז אות ב) הוכיח מדברי התוס' (פסחים קטו. ד"ה מתקיף) שכתבו סברא זו שכן נהנה לגבי מרור. וכתב שכן הוא מצד הסברא שלענין כוונה למצוה אין חילוק בין מצה למרור, שגדר 'שכן נהנה' הוא שנהנה בשיעור שציותה התורה ליהנות, וכשם שבמצה המצוה היא שיאכל מצה, ואם נהנה ממנה כפי הנאת מצה הרי נתקיים המכוין שצותה התורה ויצא ידי חובתו, כן במרור שמצוות התורה היא שיאכל דבר מר זכר ל'וימררו את חייהם' וכן עשה, ונהנה מה שהיה צריך ליהנות על פי מצות התורה, ולכן גם בזה יצא ידי חובתו הגם שלא כיון לצאת. וסיים שמצא כתוב כדברים אלו בכתבי קדשו של אביו החתם סופר, שפשוט לו כן ואמת ונכון הדבר.
והדברים מבוארים גם בחידושי חתם סופר (ר"ה כח. ד"ה והנה במצות צ"כ) , וסברתו היא שמה שאמרו 'שכן נהנה' שייך בין במאכל מר בין במתוק, כל שהרגיש בחיך ובמעיים מה שצריך להרגיש, שאין הכוונה להנאה אלא להרגשה.
ובספר מלא הרועים (ח"א מערכת מ' – מצות צריכות כוונה, אות ט) ביאר בארוכה ענין 'שכן נהנה', שגדר הדבר הוא שחז"ל העמיקו בכוונת התורה בכל האיסורים, שמה שאסרה התורה בהם הוא את הפעולה שעשה, כגון במלאכת שבת תכלית האיסור היא גוף הפעולה שעושה מלאכה בשבת, ולא התכלית הנמשכת מהמלאכה. ולכן מתעסק פטור בהם, שלא עשה כלום רק מתעסק בעלמא, ואי אפשר לחייבו על העשיה.
אבל במאכלות אסורות אין תכלית האיסור גוף פעולת האכילה, שהרי בטועם ופולט אין אסור מדאורייתא אע"פ שעשה פעולה, רק האיסור הוא הנאת מעיו. וכן בעריות אף שהיה מתעסק מכל מקום נעשה תכלית האיסור, והוא עירוב זרע של נשים אסורות לו. ולכן אף על פי שהוא מתעסק ולא היתה גוף פעולת האיסור בשלמות, מכל מקום התכלית הנמשכת שאותה אסרה התורה הרי נעשית בשלמות. וזהו הטעם שיצא ידי חובתו באכילת מצה באונס, כיון שתכלית המצוה היא הנאת מעיו ולא מעשה האכילה, והרי נעשית התכלית של כוונת המצוה. [וכעין זה כתבו באתוון דאורייתא (כלל כד) ובקובץ שיעורים (ח"ב סי' כג) , וראה קהילות יעקב (שבת סי' לג) מה שהקשה על דרך זו]. ועל פי זה כתב במלא הרועים, שפשוט שהוא הדין גם במי שאכל מרור שיצא ידי חובתו, ואין לחלק בין דבר שנהנה באכילתו לדבר שאינו נהנה, שאין עיקר הסברא אלא שבמצוות אלו התכלית היא שיהיו המצה והמרור במעיו, והרי הם שם גם אם הגיעו בדרך אונס, ולכן יצא ידי חובתו.
אך בספר נבל עשור (קונטרס מחשבה טובה אות ז) צידד בתחילה כדברי המלא הרועים, אך שוב הוכיח מדברי רש"י (ר"ה כח. ד"ה מהו) שסברת 'שכן נהנה' אינה סברא זו, אלא סברא אחרת היא, שלעולם מעשה שנעשה בלי כוונה אינו מתייחס כלל למי שעשה אותו, אלא שבדבר שיש בו הנאה סופו של אדם להתרצות במעשה זה גם אם תחילתו בכפיה ובאונס. ולפי דרכו זו נקט שאין הטעם שייך אלא בדברים שנהנה באמת באכילתם, ולא בדברים שאינו נהנה מהם, וכדברי הפרי מגדים. ומכל מקום כתב, שבחזרת [חסה] שהוא מתוק ונהנה מאכילתו ודאי יצא ידי חובתו גם אם כפוהו לאכלו, וכמו במצה. וכן צידד בשו"ת אלף המגן (סי' כא) שדברי הפמ"ג הם רק בלוקח חריי"ן וכדומה למצות מרור, שהם חריפים מאוד ואינו נהנה כלל, אבל בחסה שאינה מרה כל כך יוצא גם אם לא נתכוין למצות מרור, שכן נהנה באכילתה, ועיי"ש שלא הכריע בענין זה.
