אכל מצה בכפיה אם יצא ידי חובתו ואם מברך על אכילתו
בגמרא מבואר שדינו של הנהנה מדבר איסור שונה מדינם של איסורים שאין העובר עליהם נהנה מהם, שבכל האיסורים אם עשאן בדרך מתעסק, כגון המתכוין לחתוך את התלוש בשבת ונמצא שהוא מחובר, שלא חשב כלל שהדבר שבו הוא עוסק הוא הדבר שאסרתו התורה, הרי הוא פטור. אבל בחלבים ועריות חייב אף אם אינו אלא מתעסק, ונתבאר בגמרא שהטעם הוא מפני שנהנה.
על פי יסוד זה כתבו הראשונים ליישב סתירת הרמב"ם בענין מצוות אם הן צריכות כוונה, ואם יצא ידי חובתו כשעשאן בלי כוונה.
שלענין אכילת מצה פסק הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו ה"ג) שאם אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו גוים או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו. ואילו לענין תקיעת שופר פסק הרמב"ם (שופר פ"ב ה"ד) שהמתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. ועמדו הראשונים ונושאי כליו של הרמב"ם בסתירה זו, וכתב הר"ן (ר"ה ז: ד"ה לפיכך) שהרמב"ם נקט שבאכילת מצה שהיא דבר שיש בו הנאה יצא ידי חובתו אף על פי שלא התכוין, שכשם שמבואר בסוגיין לענין איסורים שחייב בדבר שיש בו הנאה אף על פי שלא התכוין, כך הדין גם במצוות שיש בהם הנאה שיצא ידי חובתו גם אם לא התכוין. ורק בתקיעת שופר וכיוצ"ב סובר הרמב"ם שלא יצא ידי חובתו אם לא התכוין, כיון שהם מצוות שאין בהם הנאה.
על פי זה פסק בשו"ע (או"ח סי' תעה ס"ד) שאם אכל מצה בלא כוונה, כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול, יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה. ורק אם סבור שהוא חול, או שאין זו מצה, לא יצא. והוא כדעת הרמב"ם. ובמשנ"ב (ס"ק לד) הביא שכמה פוסקים חולקים על זה, וסוברים שלפי מה שנפסק להלכה שמצוות צריכות כונה, אין לחלק בין דברים של אכילה לשאר מצוות, וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא ידי חובתו, וכן פסק הפר"ח.
ובשו"ת גינת ורדים (גן המלך סי' צז) הביא מה שכתב בבית יוסף (או"ח סי' רד ד"ה ומ"ש בשם ר"י) בשם ספר אהל מועד (דרך ז נתיב ז) , שכל אכילה שעל ידי אונס, אע"ג שאי אפשר שלא נהנה ממנה, מכל מקום לא שייך לברך עליה, והרי הוא כדין אשה שנאנסה שאע"ג שסופה ברצון חשוב הדבר לה כאונס. וכ"פ הרמ"א (שם ס"ח) שבאכילה ע"י אונס אין לו לברך, ובמשנ"ב (ס"ק מה) הביא שיש חולקים ע"ז שמכיון שסו"ס נהנה גרונו צריך לברך, והביא מהחיי אדם שהכריע שבפת אם אכל כדי שביעה שבהמ"ז שלו מה"ת צריך לברך. והפמ"ג (פתיחה כוללת ח"ג אות ה) ג"כ כתב בתחילה שבהמ"ז דאורייתא ולכן יברך, ורק ברכת נהנין דרבנן לא תיקנו אלא א"כ נהנה, אמנם הביא מספר חמד משה שהברכות הם להודות להשי"ת שזימן לו אכלו, ובאנסוהו טוב היה לו שלא לאכול ולכן אפשר שאף בהמ"ז לא יברך.
והוקשה לגינת ורדים, שכיון שנתבאר לענין אכילת מצה שאם נהנה מהאכילה הרי זה כמתכוין ויוצא יד"ח, אם כן בכל אכילה שאכל באונס נחשיבו כמתכוין ורוצה, ויצטרך לברך. ותירץ שדווקא במצה שאכל בכפיה יצא, כיון שיודע שלילה זה הוא ליל פסח שהוא חייב באכילת מצה, ולכן אף אם האכילוהו מצה בעל כרחו חשוב הוא כמתכוין, שאנחנו עדים שנח לו באותה הנאה אע"פ שאינה ברצונו, והדבר דומה לנוטל רפואה בכפיה, שודאי נח לו בה כיון שעל ידה באה רפואה למחלתו, ואף זה שיודע שפסח היום וצריך לאכול מצה, ואם אינו אוכל הרי הוא כחולה בלי רפואה, א"כ כשכפאוהו לאכול מצה ודאי נהנה במה שבאה רפואה למחלתו. אבל האוכל בכל השנה לאונסו ע"י אחרים, אע"ג שנהנה באכילה אין הנאה זו חשובה לו כלום, ולכן אינו מברך עליה. ולפי זה חידש, שהאוכל מצה באונס בליל פסח שכפאוהו לאכלה שפיר מברך עליה, כיון שאנו עדים שהנאה זו חשובה היא אצלו כיון שיודע שהיא מצוה.
