אכילת קטניות
בגמ': אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי מה עדשה זו אין לה פה אף אבל אין לו פה (בבא בתרא טז, ב).
בסוגיין מבואר שבעדשים מנחמים את האבל, משום שאין להם פה.
במדרש (בראשית רבה סג יד) מובא, שעדשים יש בהם שמחה ואבילות, ופירש רש"י שאוכלין אותה במשתה שמחה, ואוכלין אותה באבילות. וכן מצינו במסכת ביצה (יד:) שבביתו של רבן גמליאל היו מביאים ביו"ט דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים וכו'. הרי שמאכל העדשים נאכל ביו"ט.
בספר אוצר י"ד החיים (אות נא) הביא שבעל פרי מגדים בספר תיבת גמא, וכן בספר אגרא דכלא (פרשת תולדות) העירו שמהמדרש והגמ' הנ"ל, מוכח שנהגו ביו"ט לאכול עדשים.
והנה במחזור ויטרי (סי' תסה ד"ה ליל שיכורים) כתב, ארור האיש אשר יאכל עדשים בלילי פורים ובמועדים ובחדשים, ארור האיש אשר יאכל פולין כתושים מפי המלך וההגמון והראשים כל בית ישראל יעלו עליו חמושים לגרשו מתוך קהל קדושים.
ובסוף ספר מהרי"ל (הובא במג"א סי' קלא ס"ק יד) כתב שמנהג אושטרייך שבכל יום שאין אומרים בו תחנון אין אוכלין בו קטניות משום דדמיא לאבילות המתגלגל.
ובספר מטעמים (מערכת מ ערך מילה אות סט ע) כתב, שנותנים עדשים לנשים לבת הנולדת למז"ט, משום שולד הנקבה ג"כ מתאבלת על שנולדה אשה ויד אחרים מושלים עליה ומשועבדת לבעלה. ומטעם זה נותנים עדשים בסעודת שבע ברכות, משום שהחתן מתאבל שמקבל ריחיים על צוארו ומשתדל להשאיר מינו ולהותיר זכרו אחריו.
