אכילת בצל

בגמ': איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא, קונם בצל שאני טועם שהבצל רע ללב. אמרו לו, והלא הכופרי יפה ללב וכו'. (נדרים כו, ב).

במסכת קדושין (סב.) אמרו שבצלים קשים לגוף כחרבות, ועיין בעירובין (כט.) אמרו שאדם שאכל בצל והשכים ומת אין אומרים ממה מת, שודאי שמת מהבצל, וחילקו בזה בין סוגי וחלקי הבצל, וכן אם שתה גם שיכרא או לא, עיי"ש.

והנה ברש"י על תהילים (יט) כתב שאכילת בצל בלא מלח מזיקה היא לאדם, וברמב"ם (דעות פ"ד ה"י) מנה את הבצל בין המאכלות שהם רעים, ולפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד.

ובילקוט ראובני (פרשת בהעלתך ד"ה את הקשואים) הביא בשם הפסיקתא שבמן לא טעמו טעם בצל מפני שהוא קשה לתלמוד.

כיוצ"ב מבואר בספר בעל שם טוב (עה"ת, פרשת יתרו אותמו) שהביא בשם ספר שיחות הר"ן שהבעש"ט הזהיר מאד לא לאכול בצלים חיים אפילו עם שמן או שומן ואפי' ע"י תערובת כגון ביצים וכדומה ואפילו בשבת, מפני שהם מזיקים מאד לכמה דברים. ויאכלם רק כשהם מבושלים.

אמנם בהרבה קהילות נהגו לאכול בשבת בבוקר בצלים, ונאמרו בזה רמזים וענינים רבים.

ובפסחים (קיד.) אמרו אכול בצל ושב בצל, עיי"ש. ובערוך (ערך נחש, הו"ד בתורת חיים ערובין שם) הביא בשם רבינו שרירא גאון שרק בצל שמשיירין אותו בארץ להוציא ממנו זרע, כיון שדרך לצאת ממנו קנה ויש לאותו קנה ראש כראשו של נחש וחם הוא מאוד שכל זרע חם הוא, לכך לא יאכל אותו וגם הבצל ההוא לא יאכל שכבר יצא מתורת מאכל והוי כמו סם אבל שאר בצלים ליכא סכנתא.

וע"ע בס' מנחת קנאות לאבא מרי (מכתב 781 מהרשב"א) שכתב 'והגע עצמך מי שירצה לאכול בצל רע ללב, כלום יש בידם כח לנדותו'.