אכילה עם מזלג או בידים
בגמ': אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז (בבא מציעא כה, ב).
ברבינו חננאל (ד"ה בהמנק) כתב לבאר, שהכלי שהובא בסוגיין 'המנק' הוא כלי שיש בו שני ראשים, כמו מזלג שיש לו ג' שינים, ודרך בני יוון להחזיק חתיכת הבשר [במזלג] ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך, ונותנו לתוך פיו, ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמא.
בערוך (ערך המנק) כתב שהפרסיים נהגו לאכול כן. ובברכות (ח:) תניא, אמר רבן גמליאל בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים, הן צנועין באכילתן.
והנה במור וקציעה (סי' קפא) כתב, שבזמן חז"ל המנהג היה לאכול באצבעותיהם בלא כף ומזלג. משא"כ אנו במדינה זו דרכנו לאכול בכפות ומזלגות, ואין אנו אוחזים את התבשיל בידים ע"פ רוב.
אולם בבני ציון (ח"ג סי' קפא) הביא דברי היעב"ץ במור וקציעה, וכתב לדייק מדברי הגמ' בנדרים (מט:) שגם בזמניהם היו נוהגים לא לאכול באצבעותיהם אלא ע"י כלי.
ובשל"ה הק' (שער האותיות עמק ברכה ס"ו) כתב, ויהיו ידיו אמונה, רוצה לומר שיזכור גם כן כי הידים אשר אוחז בהם המאכל והמשקה הם רומזים על התורה והעבודה, כמו שאמרו רז"ל במסכת כתובות (ה:) שכל אחד מאלו האצבעות נתייחד למצוה, זרת למדידת החושן, קמיצה למנחת כהן, אמה לכלי המשכן והבנין, אצבע להזאה, גודל לבוהן אהרן והמצורע. מלבד זה מה שרומזים כלל הידים על שני לוחות העדות, עשר אצבעות בכל היד, חמש אצבעות כנגד הדברות שהיו כתובים חמש כנגד חמש, כל זה יתן אל לבו בשעת סעודה שיש בהן דבר שבקדושה.
ביפה תלמוד (נדרים מט: ד"ה אל) שיבח את המנהג שנהגו רבים לאכול כמנהג הלועזין שכל אחד אוכל בקערה בפני עצמו, אף שיש בכך טרחה לבעלי הסעודה, מפני שאז אין חשש שיאכל אדם לא מרוקו ולא מצואתו של חבירו.
ובבן איש חי (שנה ראשונה פרשת בהר ס"ח) כתב, יזהר שלא יטנף מלבושיו באכילתו, ואם אוכל בידו לא ילכלך כל הידים אלא רק ראשי אצבעותיו. וטוב ונעים שלא יאכל אלא על ידי כף. ולא יאכל אלא רק ביד אחת, ולא בשתי ידים.
בספר נחלת יוסף (דף מב:) כתב, אמרו חז"ל אזיל לקרתא עביד כנימוסה, [כשאתה הולך למקום עשה כנימוסי המקום], ולמה כדי שיהא אדם אהוב ורצוי לכל הבריות, ולעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. ידוע כי בכל תימן אין המנהג בינינו לאכול דוקא בסכין כף ומזלג, ואם ימצאו מתי מספר הנוהגים כך, עכ"פ לא יגיעו אחד מיני מאה. אבל בארץ הקודש רובם ככולם נוהגים לאכול רק בסכין כף ומזלג, והנה אם יתארח איש תימני בבית איש ירושלמי בארץ ישראל והביא לו סכו"ם בעת האוכל, לא יגיס בדעתו לומר לא אוכל בסכו"ם כי אם בידי ובאצבעותי, יען כי לא ניסה בכך, אין זה רק מן המתמיהין ונראה כחוכא ואטלולא, כי מה בכך אם יאכל בסכו"ם כמנהג המדינה. וכמו כן אם יתארח איש ירושלמי בבית איש תימני בתימן, לא ירהיב עוז בנפשו לומר לא אוכל אוכל כי אם בסכו"ם, רק בידיו ובאצבעותיו יאכל הכל כמנהג המדינה, ולא ישלה נפשו בתקות שוא כי יביאו לו מבית אחר, כי על הרוב אינם בנמצא, וכעצת חז"ל אזיל לקרתא עביד כנימוסה, ואז הכל על מקומו יבא בשלום.
