אכילה מהכשר פחות מהודר במקום מחלוקת
בגמ': כי לא מזדהיר בתנאה אבל באיסור מזדהר וכו' (נדרים טו, א).
בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' רצו) נשאל במה שהחמירו קצת החכמים שלא לאכול משחיטת מקצת שוחטי הקהל יצ"ו מפני שאינם נזהרים או מפני שיצאת טרפה מתחת ידם, וכשמזמן אותם אחד מבעלי בתים חוששין אפילו לגיעולי הכלים, ומגעילים אותם, אם מחוייבים הם אפילו לפי דעתם, או לא.
והשיב על ענין החומרא בעצמה שהחמירו לא ראיתי לדבר, כיון שלא שאלת עליה. אבל מה ששאלת נראה לעניות דעתי שלא היה להם לחוש לגיעולי הכלים, אפילו לפי שיטתם, מכמה טעמים. א. שרוב טבחי העיר כשרים הם. ב. שקיי"ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם. ג. אפילו מאותו שיצאת נבלה מתחת ידו, לדעתם מותרים לאכול משחיטתו, שאם באותו הפעם לא שחט יפה בפעמים אחרות שחט יפה כיון שהוא בקי, כמבואר במהרי"ק (שורש לג). ד. טעמו ולא ממשו קי"ל שהוא מדרבנן. ה. סתם כלים לאו בני יומן נינהו, ונותן טעם לפגם הוא. ו. רוב פעמים יש בתבשיל יותר מששים מכדי פליטה. ז. ועוד שראוי שלא ישנה אדם מפני המחלוקת. וכמו שכתב הריטב"א בשם רבותיו שבדבר שאין האיסור מבורר ולא מוכרע, לא ישנה מפני המחלוקת.
ולכן יותר טוב היה לאלו המחמירים שלא ילכו לשום בית שיזמנו אותם, וישימו להם תואנה, ממה שיגעילו את כליהם ויחשיבום ככותים או כאחד מעמי הארץ, ולא אדבר בזה פן דברי יזיקו ולא יועילו, אבל מכל מקום לגבי דינא כיון שיש בה כל הקולות אשר זכרנו, לא היה להם לחוש לגיעולי כליהם, אפילו לכתחלה, כיון שיש בזה כמה וכמה ספיקות בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן.
והוסיף הרדב"ז וכתב, וכך אני עושה כי אני מחמיר על עצמי שלא לאכול הביד"ינגאן [חצילים] משום ודאי ערלה [הרדב"ז (ח"ג סי' תקלא) סובר ששיח שאין גזעו מחליף, ומוציא פירות כל שנה הוא פרי העץ, אע"פ שפירותיו בשנה השלישית גרועים ורעים ואינם ראוים לאכילה, דלא כדעת רב האי גאון שאם אינו משביח לאחר ג' שנים, ברכתו בורא פרי האדמה, ואין נוהג בו ערלה]. ואפילו הכי איני נמנע מלאכול אצל בעלי בתים אע"פ שאני יודע בודאי שאוכלין הביד"ינגאן. וגם לא אסרתי אותם עליהם לפי שאין איסורו כל כך מבורר.
וכתבתי לך זה כדי שתבין שהדברים שאדם מחמיר על עצמו, ואחרים נהגו בו היתר, ואין איסורו מבורר, אין עלינו לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל כליהם, ולעשות אותם כעמי הארצות, אלא אם ירצה להחמיר על עצמו, יתכבד וישב בביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חנם ולחילול השם בר מינן, והאל הטוב יכפר בעדו, אמן.
ובשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ג סי' ו) נשאל בנדון שאירע שקראו לעז על קצת שוחטים שנתמנו על פי ב"ד לשחוט לצורך הקהל, ואמרו עליהן שהם מזלזלים במלאכתם, כדת מה לעשות היחיד שחושש לנפשו, ופורש שלא לאכול בבית כל אדם.
והשיב, שדעת הרמב"ם כמ"ש מהריק"ש (ערך לחם יו"ד סי' קיט) שהממונים בשחיטה ובבדיקה צריך ידיעה שהם בחזקת כשרות, ולא מועיל סתמא שכל יהודי הוא בחזקת כשרות, א"כ בודאי בי"ד חקרו ודרשו היטב שהם בחזקת כשרות. א"כ נמצא שהמחמיר על עצמו בזה שלא לאכול משחיטת אלו הממונים לקהל, הרי זה מזלזל בכבוד בי"ד שלא חשו לבדוק כהוגן. אי נמי שאינם שמים לב לבודקם בכל עת שיוצא עליהם לעז. אמנם מאחר שכבר העיד מהריק"ש שבמצרים לא נהגו להחמיר כדברי הרמב"ם, ולא חששו רק שלא יהיה חשוד בלבד, הנה המחמיר שלא לאכול משחיטתם אין בזה זלזול לבי"ד, שהרי אפילו הבי"ד עצמם מודים שיש לעשות שוחטים ובודקים טובים כדעת הרמב"ם, אלא כיון שלא אפשר סומכים על דעת המקילים, וכשעת הדחק דמיא, ולכן התירו פת של גוים, וגבינה מחלב שחלבו של גוי ואין ישראל רואהו, וחמאה של גוים שכולם נהגו בהן היתר ע"פ בי"ד, כיון שלא אפשר שכל הציבור ימנע מהדברים הללו. ופשוט שאם יחוש האדם על עצמו לאפות פתו כהוגן, ולעשות לו גבינה וחמאה בחלב שחלבו ישראל, לא יהיה בזה שום זלזול לבית דין. כיון שעיקר מה שהתירו הבי"ד לא היה אלא בשביל הדחק, אך אילו היו הבי"ד יכולים היו עושים כן לכל הצבור.
אמנם המחמיר בזה ינהוג לעצמו בביתו מבלי שיפרסם הדבר, שאם עושה בפירסום נמצא בא לידי מחלוקת, שמשוה לכל בני העיר שטועין מדרך השכל. וכשיבא לידי פירסום יאכל עמהן, ולא יחוש לחומרות אלו כלל, כי גדול כח השלום. וכשמזמנין אותו לסעוד אצלם א"צ לבא, ואין חשש איבה כיון שמתקיים העולם באחרים. ואין חשש מחלוקת כיון שאינו עושה מעשה בפומבי, אלא שיושב ונמנע. ויש לתלות ולומר שהוא פרוש מבני אדם, כשמואל הנביא, וכר' פינחס בן יאיר שמיום שעמד על דעתו לא סעד אצל אחרים כלל. וגם אין חשש של יוהרא, כיון שאפשר לתלות הטעם שאינו בא בדבר אחר.
אמנם אם כבר קרה מקרה שישב במסיבה, הלא אם יקום משם יש חשש גדול למחלוקת, כיון שעושה בפרהסיא ובפומבי גדול. וכ"ש אם יש שם גדולי הדור מסובין באותה סעודה, שהעושה חומרות אלו בפניהם הרי הוא חייב נידוי. והובא כל זה בדרכי תשובה (יו"ד סי' א סק"ס), עיי"ש.
והאגרות משה (יו"ד ח"א סי' סב) כתב על הנחיצות לתת הכשר על איזה מין משקה, וז"ל ואני אף שאני מתיר, נזהר אני בעצמי מלשתות וכו', רק בחבורה שלא למיחזי כיוהרא הייתי שותה משהו לברך המסובין כנהוג. ולכן ודאי טוב שיהיה המשקה בלא שום חשש.
ובמסכת דמאי (פ"ג מ"א) שנינו שמאכילים את האכנסאי דמאי. וביאר הרמב"ם (פירוש המשניות שם) מאחר שמצות הכנסת אורחים היא מצוה חשובה בדתינו ורצו חכמים לחזק מצוה זו, התירו לצורך כך לאכול דמאי.
