איסור ריבית בבנקים ובמניות
בגמ': משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא (נדרים פה, א).
הפוסקים דנו בארוכה האם מותר ליטול ולשלם ריבית לבנק בבעלות יהודי, וכן לחברה שחלק מבעלי המניות בחברה יהודים. ושורש הספק הוא האם בעלי המניות נחשבים בעלים על הבנק והחברה, ונמצא שנתן לישראל ריבית או נטל ממנו ריבית, או שמא החברה היא הלוה, והיא המלוה, ואין כאן הלואה לאחיך, ונמצא שאין איסור ריבית.
והוכיחו מסוגיין מהו הבעלות של ציבור וממון השבט, והאם נכסים שאין לו זכות לעשות בהם כלום, ומחוייב לתת אותם לכהנים או לעניים נחשב שלו או של הכהנים והעניים.
והנה מצינו כמה טעמים בפוסקים להתיר, השואל ומשיב (ח"ג סי' לא) כתב כמה טעמים שאין ריבית ע"י שליח, ויש ברירה, ועוד, ע"ש. והמהר"ם שיק (יו"ד סי' קנח) האריך בזה.
המהרי"א הלוי (ח"ב סי' נד) התיר מחמת שהמלוים הוא הנהלת הבנק, ובעלי הבנק, והם הרי לא מינו את הפקיד הנותן את הלוה לשליח לתת הלואה זו, והפקיד המלוה בפועל אינו לא מלוה ולא בעלים, ועדיף טפי מהלואה ע"י שליח.
הצפנת פענח (נוא יארק סי' קפד) התיר מטעם שאין לבנק בעלים ידועים, שהרי אם יתמוטט הבנק אין בעלי המניות חייבים לשלם מכיסם כלום, ויש כאן חברה הלוה והמלוה, והתורה אסרה ריבית לאחיך ולא לחברה, וגדר הבנק לא נקרא דבר מסויים, רק דבר של צורה לא חומר, וכשם שאין ריבית להקדש שאינו רשות של פלוני אין ריבית בבנק.
המהרש"ג (יו"ד סי' ג, ה) התיר אפילו אם נאמר שבעל הבנק נחשב המלוה, הרי בפועל אם לא יהיה לבנק לשלם אין הבעלים מחוייב לשלם משאר נכסיו, ונמצא שאין שיעבוד הגוף על הבעלים, אלא רק שיעבוד חלק מנכסיו. ואם יאבדו אותם נכסים אינו חייב לו כלום. ובאופן כזה שאין שיעבוד הגוף על הגברא לא אסרה תורה ריבית. וכן כתב האגרות משה (ח"ב סי' סג), אלא שכתב שכל זה מתיר להלות לבנק או לחברה בערבון מוגבל (קארפארעשין) בריבית, אבל אסור לאדם פרטי ללוות מהבנק ומחברה בריבית, שהרי הוא משועבד בשיעבוד הגוף לשלם חובו, ובעל הבנק היהודי נחשב מלוה. והחלקת יעקב (יו"ד סי' סה) האריך להביא ראיות לשיטת הצפנת פענח והמהרש"ג. ושם (סי' סו) האריך להוכיח שבנק נחשב ציבור ולא שותפין.
אך הבית יצחק (יו"ד ח"ב קונטרס אחרון סי' לב) מתיר רק אם רוב השותפים בבנק או בחברה הם גוים, או עכ"פ מחצה על מחצה. והמנחת יצחק (ח"ג סי' א) חילק שיש בעלי מניות או בעלי הבנק שאין להם שום זכות לחוות דעת בבנק או בחברה, ואינם אלא מקבלים רווחים, והם בודאי אינם בעלים, ומאידך המנהלים שאין להם שום בעלות בחברה ג"כ אינם בעלים. אך אם לבעלים יש כח להחליט בעניני הבנק או החברה הרי הוא בעלים גמורים, אע"פ שבעלות מוגבלת בחוקי המדינה. וע"ע תורת משה (פרשת חקת דף לז ע"ג), מנחת אליעזר (ח"ב סי' כב), דרכי תשובה (יו"ד סי' קס ס"ק קכב).
אך הקיצור שו"ע (סי' סה סכ"ח), הנטיעה של שמחה (סי' נו) בשם רבי יצחק אלחנן, הרב פעלים (ח"ד חו"מ סי' ד), המהרש"ם (ח"ג סי' שיט), שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"ב סי' רמח), המנחת יצחק (ח"ג סי' א), השבט הלוי (ח"ח סי' קצ), המנחת שלמה (ח"א סי' כח) ועוד אסרו ללוות מבנק של יהודי בריבית בלי היתר עיסקא. וראה ירחון קול התורה (שבט אדר תשטו) היתר עיסקא שסידר הגר"ש סלנט לבנק שהיה בבעלות ישראל. וכן נהגו להקפיד שיהיה היתר עיסקא כדין.
והנה המשנה הלכות (ח"ו סי' קמג ד"ה ולפענ"ד) הביא ראיה ממה שהריטב"א (לעיל פג:) כתב, שיש מי שהוכיח מסוגיין שאם יש לאדם ממון שאסרו על עצמו בקונם, הואיל ואינו יכול להנות ממנו, מותר לאחר ליטלו ממנו, ופקע בעלותו של הראשון, שהרי אילו היה התרומות והמעשרות של הראשון היה אסור למודר הנאה להנות מהם, וע"כ מאחר והראשון בלא"ה אינו יכול להנות מן הפירות, פקע בעלותו, ומותר למודר הנאה להנות מהם. וכפי שנאמר בגמרא מאחר ותרומה לא חזיא אלא לכהנים, ואסרה עליהם נעשה כעפרא בעלמא. ודחה הריטב"א דבריו שמאחר והכהן עתיד לזכות בזה משעת ההפרשה יש לכהן זכות ובעלות על החפץ, ולכן פקע בעלות המדיר מהתרומות ומעשרות. אך באופן שאין לזוכה השני זכות על הנכסים לא מועיל מה שנאסרו הנכסים על הראשון.
והוכיח המשנה הלכות מסוגיין ע"פ דברי הריטב"א שכל ממון שאינו מבואר של מיהו, כגון ממון השבט, או ממון של בעלי המניות אשר אין להם יכולת לקבוע מה יעשו אם הממון, אמנם לאחר זמן יגיע הממון לידם, כשיחלקו לבעלי הבנק את רווחי הבנק, וכבר היום יש להם זכות בממון שאם יחלקו את נכסי הבנק, או יהיו רווחים יגיע הדבר לידם נחשב שכבר היום יש להם ע"ז בעלות, אע"פ שכעת עדיין אין הדבר מבורר. שהרי בתרומות ומעשרות עדיין אין הדבר מבורר לאיזה כהן יגיעו, ובכל זאת כתב הריטב"א שכבר מעתה יש לכהן בעלות על הדבר, ולכן פקע בעלות הראשון.
