איסור קללת חבירו וטעמו
בגמ': ההיא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה רבא כשמעתיה הוה קא טרדא ליה אמר ליה לרב פפא בריה דרב חנן ספריה זיל כתוב לה וכו'. (בבא בתרא קנג, א).
כתב החינוך (מצוה רלא), שציותה התורה שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל ואיך יש כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער.
ואחר שנדע דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מלהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מלהזיק להם במעשה.
וכעין ענין זה אמרו (מועד קטן יח.) ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם. והביא החינוך שהרמב"ם אמר בטעם מצוה זו, שהוא כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. וכתב החינוך שנראה מדבריו, שסובר שלא יבוא באמת נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכתב על זה החינוך 'וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר, שבהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקילל'.
ובשו"ת יגל יעקב (גוטליב, או"ח סי' כד עמוד מט) הקשה על דברי החינוך שנקט בדעת הרמב"ם שאין מגיע נזק אל המקולל בקללה, שהרי בסוגייתינו מבואר שבא דין תורה לפני רבא ופסק בו רבא לפי דעתו ולא כפי שהיה לו לפסוק, וקללה אותו בעלת הדין ואמרה שתיטבע ספינתו, וביקשו להציל את רבא מהקללה על ידי ששרו בגדיו במים, ואף על פי כן לא ניצל מן הטביעה. הרי שהקללה יש בה כח להזיק המקולל. וכן הקשו עוד אחרונים על דברי החינוך. ובספר יפה ללב (חו"מ סי' כז סק"ה) הקשה מדברי ספר חסידים (סי' תקע"ו), שכתב שכבר היו חכמים יושבים ובא אחד ושאל אותם למה אם הבן מכה את אביו לאחר מותו פטור ואם מקללו חייב, ואם מת האב ועושה בו חבורה ודם יוצא אמאי אינו חייב, מאי שנא אם בעבור ביזוי שמקללו גם זה ביזוי שמכהו לאחר מותו, ואמרו לו שטעם חיוב המקלל אינו משום הביזוי אלא משום שמועלת הקללה ועל ידה יש היזק לאב לנשמתו, משא"כ בהכאה. ומבואר בדבריו שהקללה מזיקה למקולל, ורוב דברי ספר חסידים הם דברי הרמב"ם.
וכתב בחשוקי חמד (ברכות ז.) שנפקא מינה במחלוקת הרמב"ם והחינוך לענין מי שעבר וקילל את חבירו בלי שידע חבירו מהקללה, שלא נתבזה חבירו, אם צריך הוא לפייסו. שלדעת הרמב"ם אין נזק בקללה אלא למקלל שהרגיל עצמו במידות מגונות, ואם כן תקנתו היא בתיקון נפשו שלו. אך לדעת החינוך הזיק לחברו בקללתו, ואם כן ראוי שיעשה עבורו סדר התרת קללות [כגון הסדר שסידר הרש"ש להתרת קללות או הנוסח שנדפס במחזורי איטליא הקדומים] ויתן ממון לחכם כדי שיברכו.
