איסור הלנת המת במי שאינו בן המשפחה
בגמ': ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. (בבא בתרא קנד, א).
בשו"ת חוות יאיר (סי' קלט) נשאל בדבר יהודי גנב שנתפס על ידי השלטון וענשוהו המלכות למיתה ותלוהו, והשר ביקש סך עצום על מנת להניחו להקבר בקבר ישראל, ונשאל אם מחויבים היהודים מבני אותו מקום להוציא על זה סך רב, כמו שטענו בני המדינה הרחוקים יותר והתלוננו עליהם על שאינם משתדלים בקבורתו, ואמרו להם כי מוטל עליהם להוציא לצורך הקבורה כל מה שיוטל עליהם מאחר שהפרצה היתה בגבולם.
ובתשובתו האריך החוות יאיר תחילה ליסרם על שלא הצילום ממוות ולא פדאוהו בחייו, ואחר כך דן בארוכה בגדר איסור בל תלין שממנו למדו שאסור להשהות המת בלי קבורה, אם שייך בנידון השאלה ואם חייבים להוציא ממון על זה.
וחידש החוות יאיר שאיסור בל תלין שייך רק כשיכולים לקבור המת בלי מונע ואף על פי כן אין קוברים אותו. אבל כשיש מעכב ומונע מלקברו, כמו בנדון השאלה, שוב אין איסור לא תלין אפילו על מי שמוטל עליו לקברו וכל שכן על אחרים. ואין לומר שזה שמוטל עליו לקברו חייב לבזבז כל ממונו כדי שלא יעבור על לאו זה, ויצטרך לפייס את השר בממון הרבה כדי שיניחנו לקבור, שכיון שאינו עובר על הל"ת בפועל אין זה אלא רק כמ"ע ואינו מחויב לבזבז על זה כל ממונו. ובזה ביאר מה שמבואר באור זרוע ובהגהות אשר"י בסוגייתינו, שהביאו שרבינו שמחה פסק במעשה שבא לפני ר"ת בראובן שהיה חייב לשמעון מנה ומת ראובן, וצוה שמעון שלא לקוברו עד שיפרע לו המנה שהיה חייב לו, והשיב רבינו שמחה שיכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרע לו, וקבל ר"ת את דבריו, ורק אם שמעון היה קרובו של ראובן בני משפחה מוחין בידו שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו. וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' קז ס"ב). וביאר החוות יאיר שכיון שבמקום שהמעכב אינו בן המשפחה אין מוטל עליו לקברו, והקרוב שמוטל עליו לקברו אינו עובר במה שמניחו כיון שיש מי שמעכבו מלקבור, אין בית דין מעכבים הבעל חוב מלעכב את הקבורה. וחידש החוות יאיר לפי זה שאפילו כשאין לבעל חוב טענה חזקה על הקרובים אלא רק שאינו רוצה לתת משכון, או שיש ללווה מעות ואינו רוצה לתת אותם אלא לתת משכון והמלוה אינו מרוצה במשכון, אין איסור בעיכוב הקבורה מאחר שזה שאינו קרוב הוא המעכב וכל שיש מעכב אין הקרוב עובר.
ומכל מקום מסיק בחוות יאיר בנידון השאלה, שכיון שניתנה רשות מאת השר לקבור את הגנב התלוי, נמצא שעכשיו אין מעכב בדבר וחזר האיסור להלין אותו, ומעתה בנו או היורשו עליו מוטל לקברו, ואפילו אם אינם יורשים אותו בפועל בשום ממון כיון שאין לו דבר מכל מקום חייבים הם בקבורתו כיון שראויים הם ליורשו, וכופים את היורש שיקבור. ואם אין לו גואל בעל יכולת, מוטל על כל בני ישראל לקוברו, ובפרט על הסמוכים והעשירים לפי היכולת, וגם הקרוב קרוב קודם, ולפי הקורבה והיכולת משערים כמה יתן כל אחד לקבורתו.
אך בשו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סי' סד) חלק על החוות יאיר, והוכיח שבמת שאין לו קרובים לקברו חל על בני העיר העשה ולא תעשה דלא תלין, וחשובים הם כמת מצוה וחל על בני העיר העשה והלא תעשה ואסור להלינו, ואף על פי שאינם מחוייבים לפזר מעות לקיים מצות עשה וכדברי הר"ן (סוכה טז. ד"ה ולהידור), מכל מקום על כל פנים כפי הנהוג בכל הקהלות ודרך העולם מוטל חיוב לתת עד חומש, ובפרט בצבור שלא שייך כלל זה ומחויבים לפזר כאשר יוכלו ולא לעבור ח"ו בלא תעשה ועשה. וכתב שבנידון בעל חוב המעכב את הקבורה, שדן בו החוות יאיר, אם אין ביד הקרוב לסלק את הבעל חוב שוב נעשה כמת מצוה, ומוטל על כל בני העיר לעסוק בקבורתו וכנ"ל, ואם אינם עוסקים בדבר הרי הם עוברים בלאו ועשה.
