איך אין הרופא צריך לחשוש שמא תצא שגגה מתחת ידו
בגמ' (סנהדרין פד, ב): אחר שגגת לאו. בנו שגגת חנק וכו'. הרמב"ן בספר תורת האדם (סוף ענין הסכנה) הקשה דא"כ לא יתעסק [רופא] בקי ברפואות כלל, דלמא יטעה הרופא וימיתנו בטעות והוה שגגת סייף. ומתרץ "דכיון דנתנה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא עליה, אין לו לחוש כלום, שאם מתנהג ברפואות כשורה כפי דעתו, אין לו בהן אלא מצוה, דרחמנא פקדיה לרפויי, וליביה אנסיה למטעא אבל בן אצל אביו, כיון דאיכא אחרינא למשקל לי סילוא ולמפתח לי' בועיה, לא שבקינן לבן למיעבד הכי, דלא ליהוי מעייל נפשיה לספקא דחיוב מיתה".
וע"ש עוד שכתב דמה שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב ע"א) טוב שברופאים לגיהנום הוא רק לגנות דרכם של הרופאים שעושים בפשיעה, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר כדרך שאמרו שם נמי טוב שבטבחים שותפו של עמלק. הא אילו נהג עצמו כשורה, כש"כ שהוסיף זכות לעצמו, שאומנתו אומנות ליסטים ולא למד ממעשיהם.
ולפ"ז רצה לחדש, דבהקזת דם כו"ע מודו דשרי אף ע"י בנו, שהרי בזה החבלה צורך הרפואה היא וא"ח משום חבורה. אלא שסיים דברי"ף ז"ל כתב בן מהו שיקיז וכו' ואסיקנא לחומרא, ואפשר דטעמא דכיון דאיכא אחריני לא שבקינן לברא למיעבד הכי דילמא חביל טפי מצורך הרפואה והו"ל שגגת חנק, עכ"ד.
