אונאה בעפרות זהב ובאתרוג בקופסא סגורה
בגמ': איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה (בבא מציעא נ, א).
בסוגיין, איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה. בשו"ת מהרשד"ם (חו"מ סי' שעו, שעט) כתב, בנידון ראובן שמכר לשמעון חלק מקרקע שחופרין ממנה עפרות זהב וכסף בעד סך קצוב, ועתה רוצה שמעון לבטל המקח באמרו שנתאנה יותר מחצי, כי מוצא הזהב מעט הוא.
וכתב, שאף לדעת הראשונים שיש אונאה בקרקע ביותר מחצי, בנידון זה הכל מודים שאין בו אונאה, כיון שבשעת המכר שניהם אינם יודעים למוצא הזהב כמה יהיה אם רב או מעט, ועל דעת כן הלך וקנה ולכן אף אם נתברר שהוא מעט אין זה אונאה. ועיין בשו"ת גאוני בתראי (סי' יט) בנידון כזה.
והנה בחכמת שלמה (חו"מ סי' רט ס"ב) כתב, שהקונה אתרוג בתיבה סגורה קנאו ויוצא בו ידי חובתו אף אם נתברר שהוא שוה הרבה יותר, ואין זה אונאה, וכתב הטעם בזה שמכיון שכן הוא מנהג התגרין למכור אתרוגים בקופסה סגורה, ואין יודעין אם טוב אם רע, לא שייך בזה אונאה, וכתב פוק חזי מה עמא דבר, שקונים אתרוגים סגורים בכך וכך, וכשנפתח ונמצא שהוא שוה הרבה, אין המוכר מערער לומר שהוא מקח טעות, וכן אם הוא מקולקל אין הקונה מערער על זה.
בנידון זה האריך בשו"ת להורות נתן (ח"ח סי' קכה-ט) וכתב, שיש לחלק בין אופן שלא ידוע לקונים כלל איזה סוג אתרוגים נמצאים בתוך הקופסא, והקונים קנו על דעת כן שיתכן שיש בקופסא אתרוג מהודר ויתכן שישנו אתרוג גרוע, שבאופן זה אין זה אונאה. אבל באופן שמוכרים את האתרוגים בקופסאות חתומות וקובעים מחיר לכל סוג, נמצא שמבטיחים לקונה שיש בקופסא זו אתרוג מסוג המצויין על הקופסא, ולכן אם מכרו לו קופסא של סוג אחד ומצא בתוכו אתרוג שברור שאינו בגדר הסוג שרגיל להיות בקופסא זו, הרי זה אונאה.
