אדם שלא בא לאסיפה, אם ההחלטות מחייבות אותו
בגמ': אמר ליה רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי אמר ליה אישתיק וכו' (נדרים עז, א).
הפוסקים דנו באריכות בכמה אופנים שיש אסיפה שהוזמנו כל החברים לקבל החלטות, אם אפשר לחייב גם את החברים שלא באו לאסיפה. הן בממון משותף כגון ועד הבית או מנהלי עסק. והן בממון ציבור, כגון אסיפת חברי בית הכנסת, או אסיפת הקהל.
בשו"ת המהרי"ט (ח"א סי' נח) כתב שאם קראו לאחד לבא לאסיפה ולא בא, אינו מתחייב לקיים את החלטות האסיפה. וכן כתב הכנסת הגדולה (חו"מ סי' יג הגהות ב"י ס"ק לג) שכל מה שהרוב יכול לכוף את המיעוט, הוא דוקא כשכולם דנו יחד, ונתקבל החלטה על דעת הרוב. אבל אם המיעוט לא דן עם הרוב, אין הרוב מבטל את המיעוט.
אך בשו"ת חתם סופר (חו"מ סי' קטז) העלה שאם קראו לאסיפה, והכריזו בפומבי שיתקבלו ההחלטות על מי שיבוא, גם מי שלא בא לאסיפה, מחוייב לקיים את כל החלטות האסיפה, ומאחר ולא בא אע"פ שהכריזו בפומבי שמתקיים האסיפה, הוא מוחל על זכותו להביע את דעתו, ורוב האנשים שבאו יכולים להחליט מה שרוצים, והחלטתם מחייבת את מי שלא בא.
באפרקסתא דעניא (ח"א סי' מט) דן בענין שנשאל ע"י האדמו"ר רבי חיים האגער אב"ד דקאסוב שהיה תקנה באיזה מקום שהאדמו"ר ממנה את המו"ץ והשו"ב, וקראו לאסיפה בעניני הקהל, ומאיזה טעם האדמו"ר לא בא, ובאסיפה החליטו שלא יתמנו המו"ץ והשו"ב ע"י האדמו"ר. לאחר שדן שם באריכות בזכות האדמו"ר, ובדיני ירושה בשררה וכיו"ב, ואם יש כח לאסיפה להפקיע ממנו זכות זו. דן שם עוד אם בכח האסיפה לחייב את האדמו"ר שלא היה נוכח באסיפה בהחלטות האסיפה.
והביא את דעת המהרי"ט והכנסת הגדולה, והאריך שכן דעת הפוסקים, ואח"כ הביא את שיטת החתם סופר, וכתב שהוא פלא עצום לומר שנשמט ממנו דברי המהרי"ט, ולכן כתב שבאמת לא נחלקו המהרי"ט והחתם סופר.
וביאר ע"פ המבואר בסוגיין שיש שני אופנים של שתיקה, יש שתיקה שהוא כהודאה, ויש שתיקה שהוא מחמת שמרתח רתח, כמבואר בסוגיין שהסתפקו מדוע שתק רב, מחמת שהסכים, או מחמת שלא חש לדבריו. וכמו שביאר הר"ן (ד"ה אשקיין), שישנם שני מיני שתיקה.
והביא את שיטת הרמ"א (אה"ע סי' כח ס"ד) שאין אומרים שתיקה כהודאה, אלא אם כן מוכח מילתא שהשתיקה הוא שתיקה של הודאה, אבל אין אומרים שתיקה כהודאה במקום שאפשר להסתפק אם שתק מחמת שהודה או מחמת טעם אחר.
ולכן אם הזמינו יחיד לאסיפה, ואותו יחיד לא אמר להם שהוא טרוד או שהוא סומך על שאר המתאספים, אלא שלא חש לדבריהם ולא בא, אז יש מקום לומר שהתעלמותו מהאסיפה הוא מחמת שהוא מרתח רתח, ואינו חושש כלל לאסיפה, וכאילו אמר אי אפשי בכם ובאסיפותיכם. ובודאי שאי אפשר לחייב אדם כשיש מקום לומר ששתיקתו ואי ביאתו הוא מחאתו שאינו חפץ באסיפה ובהחלטותיה. ואפילו אם רק מיעוט לא באו, כבר כתב הכנסת הגדולה שאי אפשר לבטל את המיעוט, ולחייבם בהחלטות האסיפה אלא אם כן נתקבלו החלטה במעמד כולם, והרוב בטלו את המיעוט.
אבל החתם סופר דיבר באופן שלא הזמינו כל יחיד בפני עצמו, אלא הודיעו בפומבי שהכל יבואו, ואין ראיה ממה שהיחיד התעלם מההכרזה ולא בא, שהוא אינו חפץ באסיפה ובהחלטותיה, מפני שמסמתא הוא טרוד, או שהוא סומך על הרוב. ובאופן כזה אין בשתיקתו שום רמז שהוא מרתח רתח, שהרי אינו אמור להודיע למכריזים בפומבי אם בדעתו לבא, או שהוא מוחל על זכותו מחמת טרדתו, או מחמת שהוא סומך על דעת הרוב.
