אדם שבדק תפיליו ונמצאו פסולים
בגמ': והא מינס אניס דלמא אונסא דמיגליא שאני (נדרים כז, ב).
כתב החת"ס (ד"ה אונסא) שמה שאמרו בברכות (ו.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, היינו רק לפי המאן דאמר שאונס כמאן דעבד, אך לדעת הסוברים שאונס לאו כמאן דעבד דמו, לא אמרו כלל זה.
והנה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' נד) כתב בדין אחד שקנה תפילין אצל סופר מוחזק בכשרות, וכשעברו ג' שנים נתן לבודקן, ומצא בשל ראש חסר פרשה, ונפשו לשאול הגיע, איזה תשובה מחוייב לעשות, וכואב לו מאד על המכשול, שביטל מצות תפילין של ראש כמה שנים, וממש נוגע לו בנפשו. והשיב, עפ"י המבואר באשל אברהם (בוטשאטש, או"ח סי' לט) וז"ל, תפלין שנמצאו פסולין למפרע [כגון חסר אות וכדומה שאין לתלות שעכשיו מקרוב נעשה], י"ל ששייך בכך מעין מה שאחז"ל בכהן העובד ונודע אח"כ שהיה חלל, שאין חשש על עבודתו למפרע מצד מה שנאמר ברך ד' חילו, ואינו צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על כל ברכה שאמר קודם שנודע, כי הברכות שמקודם רצויות.
ובשו"ת רב פעלים (ח"ד, או"ח סי' ב) כתב, המצא תמצא באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה וכו' ומקרה היה לו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון תיבה אחת או אות אחד, וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבודקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז', ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה, ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זו וכו' ושיהיה בידו שגגת ברכה לבטלה. גם זה דבר קשה מאד לסבלו, ומצאתי תרופה אשר נמצא מרב קדמון שהביא הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו בספר לב חיים (סי' י) שגם הוא נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב וז"ל: הנה ראיתי להרב הגדול החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ד אות ד) שהביא משם ספר שבלי לקט (ח"א, שבלת ח) שכתב בשם גדול וז"ל: וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוין לשמים שהרי אתה רואה שבתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה ובודאי דרבי חייא הגדול הי' לו שכר תפילין כשאר החסידים אעפ"י שתפורות בפשתן, עכ"ל. הרי נראה דאפילו כפי הלכה היו תפילין פסולין, בכל זאת כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין.
ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' לה) דן בענין זה והביא מה שכתב הפנים מאירות (ח"ג סי' ט) בנידון אדם ששגג ולא הניח תפילין של ראש במצחו [היינו שהניחם שלא במקומם הרבה פעמים], וכשידע נתחרט ובקש תשובה על שהוציא כמה פעמים מפיו ברכה לבטלה ועבר על לאו דלא תשא וכו'. והשואל ההוא במר נפשו רוצה להחמיר בתשובה אבל הוא מקצירי ומריעי וכו'. והאריך בזה, והסיק שעל ביטול העשין כולן נתכפרו בחרטתו ובתשובה שעשה, ובדבר ברכה לבטלה לדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן סגי בחרטה שנתחרט. ובר מכל דין כיון שלפי מנהגנו אומר בכל פעם שמניח התפילין בשכמל"ו וזה תיקון שלא עבר על לא תשא כמו שהביא הב"י (או"ח סי' רו) וז"ל בשם ירושלמי, הדין א"ר תנחום צריך לומר בשכמל"ו אחר ברכה שאין צריכה תיקון שלא הוציא שם שמים לבטלה וכן משמעות כל הפוסקים א"כ לא חטא כלל בהוצאת שם שמים לבטלה רק תשובתו נרצה בחרטה ומודה ועוזב ירוחם מן השמים והבא לטהר מסייעין לו, עכ"ל.
ובחקל יצחק (עמוד רנו) כתב בשם בעל הפרי שדה שאין הברכה לבטלה וגם קיים המצווה, וכן הוא בפרי השדה (ח"ג סי' קיז). ועיין בבאר משה (ח"ה סי' קל).
