אבד לו כתב סמיכה ורוצה לכוף את הרב לכתוב לו כתב שני
בגמ': לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דמר סבר כופין ומר סבר אין כופין וכו'. (בבא בתרא קסח, א).
בבית דוד (לייטער, סי' ר) נשאל בדין אדם שנטל רשות בכתב מרב גדול שראוי הוא לדון, ושילם לו שכר טרחתו, ונאבד ממנו הכתב על ידי אונס, וכאשר ביקש מהרב שיתן לו שוב כתב סמיכה סירב ליתן לו, ויש לדון אם יש לחייב את הרב ליתן לו שוב רשות בכתב.
והשיב שיש לדון מצד שנתינת כתב סמיכה היא כעדות, וכיון שהרב יודע שאדם זה ראוי לדון, יהיה מחוייב להעיד ולכתוב לו כן. אמנם חיוב זה הוא רק בדבר שבממון, אבל בעדות בענין איסורים אינו מחוייב להעיד לחבירו, וכמבואר בשבועות (לג:) וברמב"ם (שבועות פ"ט ה"ג). ועוד כתב לדון שיהיה חייב להעיד משום השבת אבידה. ועוד כתב, שאפשר שכופין על מדת סדום, שכיון שמכירו ויודע בו שהוא בקי בדינים ואינו צריך לטרוח לברר זאת, הרי הוא לא חסר כלום כשיכתוב לו כתב סמיכה, ואדם זה יהנה מכך, וכשזה נהנה וזה לא חסר, יש חיוב מן התורה לההנותו [כמו שמשמע מדברי הסמ"ע (סי' קעד סק"ג)]. וכתב שאפשר שדווקא בדבר שרק אדם פרטי זה יכול לסייע לאיש המבקש טובתו, יכול לכופו משום מדת סדום, אבל כשיכול לבקש מאדם אחר שיתן לו רשות לדון, אין כופין את הרב ליתן לו. ועיין שם שכתב לדון בסברא זו, וכן אם כשהרב אינו רוצה לכתוב לו רשות, צריך הוא להחזיר לו את שכרו ששילם בתחילה.
ובשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' צב) נשאל אם אפשר לכפות לעשות טובה לחברו במקום שאין שום הפסד לו, כמבואר ברש"י (יב: ד"ה על מדת) וברמב"ם (שכנים פי"ב ה"א). והשיב, שלכפות לעשות לטובת חברו, אינו אלא מדרך המוסר ככל דברי קבלה ומוסרי ספר משלי, אבל מעולם לא שמענו לכפות לעשות איזה דבר לטובת חברו.
