רמז לימי החנוכה ותיקון עקבתא דמשיחא
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וגו' וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר (לח א-ו).
נראה כי בכל עניני מעשה זה נוכל למצוא כאן רמז לימי החנוכה. ימי החנוכה מתחילים בסוף חודש כסלו, ימים שבהם הלבנה מתמעטת ומידת המלכות יורדת, ועל זה נאמר שירד יהודה מאת אחיו. והנה לשיטת בית שמאי סדר הדלקת הנרות הוא על דרך 'פוחת והולך', וידוע כי לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, כי הדורות מתמעטים והולכים, והתיקונים הנכבדים והנשמות הגדולות יצאו כבר מן הכח אל הפועל בימים הקדמונים, ואילו דורנו השפל מצד העקב הוא בא - דור עקבתא דמשיחא, ובו ירדנו ירידה אחר ירידה.
ואחר כך נאמר ביהודה (שם פסוק יב) "וַיַּעַל וגו' תִּמְנָתָה", והרי שמונה בארמית 'תמנא', הרי כאן רמז לשמונת ימי חנוכה.
וכן נאמר אחר כך (פסוק יד) "וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם", (פסוק כא) "הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם", רמז לכך שעיקר הקדושה תלויה בעינים, וימי החנוכה הם זמן התיקון לזה, על ידי ההתבוננות בקדושת הנרות חנוכה. וכן נפסק להלכה (ראה שבת כג.; שלחן ערוך אורח חיים סימן תרע"ו סעיף ג) כי לא רק המדליק נרות מקיים מצוה ומברך, אלא גם "הרואה נר של חנוכה צריך לברך".
ענינו של נר חנוכה - להאיר את חשכת רשות הרבים, המקום שמחוץ לגבולות הקדושה. ובאה תמר וביארה כי דבר זה נעשה בכח 'חותמך מטך ופתילך' - פך השמן, הכלי והפתילות.
כבימים ההם - כן מקווים אנו גם בזמן הזה, לראות בצמיחת קרן לבית דוד שמבית יהודה, בביאת משיח צדקנו במהרה.
