ליתן שכר למביאיהם למפרע
הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף (לא, יב). וברש"י והטף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהם.
י"ל עפ"י דאיתא מהרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע לפרש הא דאמרינן בברכת המזון בסעודת ברית, 'הרחמן הוא יברך אבי הילד' וכו' מיום השמיני והלאה ירצה דמו, ולכאורה היו צריכים לומר 'ומיום השמיני ירצה דמו' אצל הרחמן הוא יברך את הרך הנימול, דהלא ירצה דמו היינו של הרך הנימול.
ונראה לומר דהנה בזמן המילה לא ידוע אם התינוק מרוצה מהמילה והיסורים, כי להתינוק אין עצה להתנגד, אך אחרי שנתגדל ונולד לו ג"כ בן, וכשבנו בן שמונת ימים מוסרו למול, אז אגלאי מילתא למפרע שגם כשהוא נימול בהיותו רך היה ג"כ מרצון, וזהו "הרחמן הוא יברך את אבי הילד וכו' מיום השמיני והלאה", היינו כשהוא מוסר את בנו למול, אז "ירצה דמו" היינו של האב, שאז אגלאי מילתא למפרע שגם מילתו היתה ברצון, ולכן שייך לומר זה אצל הרחמן הוא יברך אבי הילד עכ"ד ודפח"ח.
ובזה י"ל, "ליתן שכר למביאיהם" שע"י זה שהאב מביא את בנו הקטן לבית הכנסת בהיותו עוד רך לימים, הרי זה אומר למפרע שהאב מרוצה בכך שהכניסו אותו גופו לבית הכנסת ללמוד תורה כשהיה רך לימים, והנה כעת עי"ז יקבל האב למפרע שכר על כך שהוא למד בהיותו קטן.
