הרה"ק רבי יעקב קאפיל חסיד מקאלימייא זי"ע ט"ו אלול תקמ"ז
אורו של רבי יעקב קאפיל המכונה "ר' קאפיל חסיד", זרח בשנת ת"ץ בבית אביו, רבי נחמיה פייביל ז"ל, שהיה בנו של הגביר מו"ה רבי יעקב קאפיל קאמיאל מקאלימייא ז"ל, אשר זכה ותורה וגדולה התאחדו על שולחנו. ברשותו היתה מגילת יוחסין עד חכמי פרובינצא, כן היה לו כתב יחוס מדור לדור עד דוד המלך עליו השלום.
סבו זה היה גאון וצדיק, הוא שיפץ את כל תיקוני העיר מכיסו, ובנה את בית הכנסת, בית המדרש ובית המרחץ, בהיותו גביר עצום, שמו הטוב הלך לפניו בכל רחבי פולין.
רבינו היה חתנו של דודו רבי זלמן שהיה נינו של הגאון רבי דוד הלוי, בעל "טורי זהב" זצ"ל.
רבי יעקב קאפיל לא התנהג ברבנות, והתפרנס ממסחרו הדל, בתחילה ניהל חנות קטנה בקאלימייא, אחר כך תקע אהלו בעיר טיסמניץ, בה היה דרכו לנסוע אל השווקים ומזה התפרנס. עשה מלאכתו עראי ותורתו קבע, תפלתו בהתלהבות גדולה. דרכו בקודש היתה להתענות יום אחד מידי שבוע.
בזמנו של רבינו, החלה המשפחה לכנות עצמה בשם המשפחה "הגר". אודות המקור לשם זה מסופר, כי כאשר יצא החוק שעל כל בית אב לבחור לעצמו שם משפחה בנוסף לשמו הפרטי, בא הפקיד לבית רבינו ושאלו באיזה שם הוא בוחר.
רבינו אשר היה שקוע במחשבותיו הטהורות, הפטיר לעבר הנוכרי את הפסוק (תהלים קיט ט) 'גר אנכי בארץ', הבין הפקיד מדבריו כי בוחר הוא כשם משפחתו את השם "הגר".
פעם נסע רבינו לדרכו, ויפגע במקום אחד בבוקר ביומא דפגרא בהגיע העת להתפלל בציבור. הוא נכנס לבית המדרש ומצא בו עשרה מתפללים. אף שלא נאספו אנשי העיר כי עדיין לא הגיע הזמן הקבוע לתפילת הציבור, לא יכול רבינו להתאפק ולהמתין, כי הוא מיהר מאוד לדרכו. התעטף בטליתו והניח את תפיליו, ירד לפני התיבה, והחל להתפלל בעשרה.
כאשר הגיע ראש הקהל, התפלא לראות כי לא המתינו לבואו והחלו את התפילה בלעדיו, אחר התפילה הוא גער בו באומרו, "כיצד איש זר מרהיב בנפשו עוז, לעבור לפני התיבה בלי להמתין לראש הקהל ולגבאים". ובתוך דבריו אמר, "האינכם רואים פי המדבר אליכם". השיבו רבינו ברוח נמוכה, "הלא גם אתם אינכם רואים אותי".
הוא נסע משם לדרכו, והנה אימה חשיכה נפלה על ראש הקהל, מאור עיניו נחשכו בפתאומיות, עינים לו ולא יראה בהן עוד. הוא שם על לבו כי יתכן שהאסון ארע מקפידת האורח שירד לפני התיבה שלא ברשותו, אבל נבצר מבינתו לדעת מי האיש, כי לא ידע שמו ומקומו.
הוא דרש ברופאים וברפואות, אך לשווא היה כל עמלו לראות בעיניו, נועץ באוהביו שהאיצו בו לנסוע אל הבעל שם טוב הקדוש, אשר שמו נתפרסם בארץ כאיש מופת. בבואו לפני הבעל שם טוב, אמר לו ברוח קדשו, דע לך, זה מחמת חויא דרבנן דלית ליה אסותא (שבת קי.).
עד שנגלה לבעל שם כי זה מקפידת תלמידו, רבינו. הוא ציוה על האיש כי יראה לנסוע למקום רבינו, ויבקשהו שימחל לו על אשר חטא נגדו בשפתיו, אולי ישא לפשעו, ואז יתרפאו עיניו. האיש עשה כאשר נצטווה, יגע עד שמצא איה מקום רבינו, התנצל והתחנן לפניו כי ישא את חטאתו, ורבינו מחל לו, אז חזר מאור עיניו כמאז ומקדם.
בשנת תקל"ז עקר רבינו מקאלימייא, ותקע אהלו בעיר טיסמניץ. בה נסתלק לשכון בגנזי מרומים, ביום רביעי בשבוע ט"ו אלול תקמ"ז, שם מנוחת כבודו, עד בוא גואל במהרה בימינו.
אחרי פטירתו, כאשר דברו אנשי החברא קדישא אודות תכריכים הנצרכים עבור גופו הטהור, נענתה הרבנית כנגדם ואמרה, "תכריכיו מזומנים כבר זה כמה שנים, אין לו צורך בתכריכים חדשים", כאשר שאלוה היכן מקומם, אמרה, "רדו למרתף, שם הם נמצאים ומוכנים".
כשירדו למרתף, מצאו בו את התכריכים כדבריה, לצידם השתוממו לראות בור ארוך בצורת קבר הכרוי באדמה. כששבו ועלו לבית, שאלו את הרבנית בפליאה, מהו הקבר החפור במרתף, והיא השיבה ודמעותיה על לחיה. "בכל יום ויום, נוהג היה רבינו לרדת אל המרתף, ללבוש את התכריכים על גופו הטהור, וכך לשכב בקבר כשעתיים, שם למד תורה ואמר פרקי תהלים".
נקרא היה בשם "שיוויתניק"
בתחילה היה נחבא אל הכלים, ולא ידע איש את גבורתו וצדקתו, עד שפעם שבת קודש הקדשים רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א בעירו קאלימייא, בליל שבת קודש הרגיש הבעל שם אור גדול הזורח ומאיר בתוככי העיר. הוא שם פעמיו לסמטאות ולמבואות ברחבי העיר, למצוא את מקום האור הגדול הזה, עד שהגיע סמוך לבית קטן, והרגיש כי בו מאיר האור הגדול.
הוא נכנס אל הבית, ומצא בו את המרגלית הטובה שאחריה חיפש, רבינו שהיה מזמר ומרקד לכבוד שבת קודש בהתלהבות נמרצת בלא הפוגה משך שעה ושעתיים, כשעל השולחן ערוכים תפנוקי מעדנים. הבעל שם טוב המתין זמן רב, עד אשר כילה רבינו לזמר ולרקד, אז הבחין באורח ונתן לבעל שם טוב "שלום".
כאשר שאלו הבעל שם "מדוע הנך מזמר ומרקד טרם תסעד את ליבך", השיבו רבינו. בזמר "יום שבת קודש הוא" נאמר, "ואם שלש אלה לפניו צגים", היינו שכל המאכלים יהיו "צגים" תחילה, כדי שיהנה מרוחניות המאכלים ומהחיות דקדושה שקיימת בתוכם, רק אחר כך אוכלים אותם.
בעקבות שבת זו, נתקרב רבינו אל הבעל שם טוב הקדוש, עד שהיה לאחד מבני היכלא קדישא ומתלמידיו הטהורים. היה עובר בבית מדרשו לפני התיבה, ומנעים לפניו בקולו הערב. נכדו האמרי חיים זיע"א העיד, כי גילוהו משמים את ה"נוסח" הזה של התפילה. עד היום מקובל בחצר שושלת וויז'ניץ, לשורר מלחניו הקדושים.
בפי הערלים אשר החזיקוהו לאיש קדוש, נקרא היה בשם "שיוויתניק". כי דרכו בקודש בשעה שעסק במסחר, היתה להעביר ידיו על עיניו מידי זמן, ולזעוק לעצמו, 'שיויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז ח).
עודנו בקאלימייא ארע מעשה שקבלוהו כבעל תפלה לימים הנוראים, ויהי באשמורת הבוקר בערב ראש השנה, נתאחר לבוא לבית התפלה. קם איש אחד, ניגש לפני התיבה, התחיל בניגון הקדיש שלפני סליחות, ומיד נתעלף ונפל לארץ מלוא קומתו. נעשה רעש גדול בבית המדרש, כי לא יכלו להקיצו, עד שבא רבינו, יהב ליה ידיה ואוקמיה.
