הרה"ק רבי דוד צבי שלמה בידרמן זי"ע מלעלוב ה' אלול תרע"ח
אורו של רבינו זרח ביום ערב סוכות תר"ד בבית אביו הרה"ק רבי אלעזר מנדל, נקרא על שם אבי סבו הרה"ק רבי דוד מלעלוב ועל שם סב סבו רבי שלמה, ועל שם אבי אמו הרה"ק רבי צבי, בן הרה"ק מלובלין זיע"א.
כשמלאו לו שש שנים בשנת תר"י, יצא סבו הרה"ק רבי משה למסעו ההיסטורי לארץ ישראל אליו הצטרפו רבים מבני משפחתו וביניהם בנו רבי אלעזר מנדל והילד הרך, רבינו.
בדרכם, סרו לסדיגורה לבקר בהיכלו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, בשהותם ברוז'ין, הראה הרבי חיבה יתירה לרבינו, ליטף על לחיו באהבה, סלסל פיאותיו, לקחו על ברכיו בחיבה שעה ארוכה ואמר בהתפעלות, "עינים טהורות", "עינים מאירות". חצר רוז'ין סערה ורגשה, לא נשמע כדבר הזה שהרבי יקח תינוק על ברכיו ויחזיקו כבן טיפוחיו.
זמן קצר אחר הגיעם לירושלים נסתלק רבי משה, ובנו אבי רבינו נתמנה למלא את מקומו בהנהגת העדה. משנות נעוריו נתבלט בהתמדתו המופלאה, הגה בתורה הקדושה ימים ולילות ללא הרף, ולא ביטל רגע.
בהגיעו לפרקו היה לחתן הרה"צ רבי פנחס הלוי הורביץ מברוד, רבה של מגרוב אשר התגורר בצפת, ונין ונכד להרה"ק רבי שמלקע מניקלשבורג ואחיו הרה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה, אז עבר להתגורר בצפת.
מלומד היה בסבל וביסורים לא יתוארו שפקדוהו מפעם לפעם, בצעירותו חלה בדלקת פנימית שסיכנה את חייו, אביו הרבי העתיר עבורו ימים ולילות, אך גם אחר שחלפה הסכנה, חיוו הרופאים דעתם כי אף אם יחלים לא יצמחו לו שערות בראשו ובזקנו תחת שערותיו שנשרו, אביו הרבה להתפלל ולצום תעניות עבורו ותפילתו התקבלה, רבינו נרפא וכעבור זמן כבר היה זקנו מגודל.
אחר שהבריא עבר לירושלים, אך נפשו הסוערת לא מצאה את סיפוקה, הפליג לאירופה לחפש לעצמו רבי ומורה דרך לאורו יתחמם, ומצא בקרלין את שאהבה נפשו, בבית מדרשו של הרה"ק הבית אהרן מקרלין זיע"א.
כן נסע לצאנז אל הרה"ק הדברי חיים שהנחיל לו כבוד מלכים, משם עשה דרכו לצדיקי פולין, רבי שלמה מראדומסק רבי מנחם מנדל מוורקא, רבי יעקב אריה מראדזמין, רבי אלימלך מגרודז'יסק ורבי יעקב צבי מפוריסוב. כן שהה בצל רבי אברהם יעקב מסדיגורא.
בנוסף ביקר בחצרות בני המגיד הקדוש מטשערנוביל, המגיד מטריסק, רבי אהרן מטשערנוביל, רבי יצחק מסקוירא, רבי יעקב ישראל מטשרקאס, ורבי דוד מטולנא.
בשובו לארץ ישראל החל מתנהג בכל עניניו בנוסח קרלין, במצות רבו הבית אהרן יסד בשנת תרכ"ו את בית המדרש הראשון לחסידי קרלין בירושלים. געגועיו לרבו הבית אהרן גברו והלכו, כעבור שנים ספורות בשנת תרל"א, נסע שוב לקרלין אל הרבי.
משנסתלק אביו בשנת תרמ"ג, נתנו בו בני העדה את עיניהם שיטול על שכמו את עול ההנהגה, בתחילה מיאן בדבר אך הללו לא הרפו עד שנתרצה בעל כורחו.
סביבו התלכדו החסידים שלא הרפו ממנו אף לרגע, יחד עמו היו הולכים לכותל המערבי ומתפללים שם מנחה ומעריב, עמו השתטחו על קברי האבות בחברון ועל קברי הצדיקים בצפת ובטבריה.
איש אמונים היה לכל תושבי ירושלים, חביב ומקובל גם על אלה שלא נמנו על בני חוגו, כל מי שהיה זקוק לעצה או להדרכה, היה בא לביתו, מגולל מלבו את משא דאגותיו, שומע מפיו של חכם הרזים עצה נבונה והדרכה, ומתברך מברכותיו.
צעירי החסידים בירושלים לא עשו דבר במילי דשמיא כמו במילי דארעא ללא שאלת פיו והכרעתו, עצתו אמונה היתה, וכאבותיו הקדושים נתפרסם גם הוא כפועל ישועות וכבעל רוח הקודש שעינים פקוחות לו הצופות לעתיד ולמרחקים, רואות את הטמיר ואת הנעלם.
הראה מופתים רבים, מכל עבר באו אליו עם פתקאות ובקשות, שמו נישא בפי כל, אף הערבים היו מנשקים את שולי גלימתו ונתקיים בו הכתוב (דברים כח י) 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'.
סדר יומו היה עמוס בשעורים בתורה ובעבודת הקודש, מדי יום היה נוהג ללמוד ח"י פרקי משניות, ששה פרקים בבוקר ששה לפני מנחה וששה בערב, ומסיים ששה סדרי משנה בכל חודש. ממעט לישון בלילות, כדוד המלך היה מתנמנם כסוס עד חצות הלילה, ומכאן ואילך היה מתגבר כארי לעסוק בתורת הנסתר, מיעט לישן במיטה, לילות רבים היה רק יושב על כסאו ומתנמם מעט ליד השלחן.
הקים וביסס בירושלים מוסדות תורה וחסד רבים, ביניהם את ישיבת חיי עולם, כן ייסד את שכונת בתי וורשא בכהונתו כנשיא כולל פולין.
באדר תרע"ח חלה אנושות ונפל למשכב, מקורביו חרדו לשלומו ומשהורע מצבו פרצו בבכי מר, חשבו כי הגיעו כבר רגעי הפרידה. בו ברגע חלה השתפרות במצבו, עד אשר שב לאיתנו. אחר גילה את אוזן מקורביו, לאמיתו של דבר הגיעה כבר שעתי והייתי לא רחוק מ"שער ציון", הוסיפו לי עוד חצי שנה של חיים כדי שאספיק לעקור מכשלה מסויימת.
ביום ה' אלול תרע"ח השיב נשמתו ליוצרה במעמד העדה שהקיפה את מיטתו וקראה 'שמע ישראל', קברו נכרה במעלה הר הזיתים.
תשובתו הנפלאה בימי ילדותו
בילדותו שאלו אביו, נאמר בתורה הקדושה (שמות כ טז) 'דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות', והקב"ה השיבם על זה (דברים ה כו), 'מי יתן והיה לבבם זה' וגו' 'כל הימים', 'היטיבו אשר דיברו'.
מדוע 'הטיבו אשר דיברו' בכך שפחדו מכלות הנפש בדביקות לה' שהיא התכלית של כל יהודי, ומדוע ברכם 'מי יתן והיה לבבם זה' 'כל הימים', מה טוב בדבר.
ענהו הינוקא, 'הטיבו אשר דיברו' מה שהיה בלבם, ולא נהגו אחד בפה ואחד בלב, 'מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי' 'כל הימים', ולא ידברו אחד בפה ואחד בלב.
