מי שהוא באמת ירא ורך לבב - איננו מתחיל מעיקרא
מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ (כ, ח).
כשפנה רבי יצחק גרשטנקורן ז"ל אל האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל הי"ד בעל חובת התלמידים ותינה בפניו את התלאות שפקדוהו בשלבים ההתחלתיים של הקמת בני ברק, נאנח ר' יצחק ושאל: אולי מן היושר שאסתלק מכל המפעל, הלא רואים שאין בכוחי למשוך בעול, אולי יבואו אחרים במקומי ויצליחו. דחהו האדמו"ר בתקיפות, וקבע: אסור לך לעזוב. שאל ר"י גרשנטקורן: מדוע רשאי כת"ר למשוך ידיו מזה, ולי אסור.
ענה לו האדמו"ר מפיאסצנה: מצינו בתורה שנהגו להכריז במערכות מלחמה לפני היציאה לקרב שכל מי שהוא ירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, אבל משיצאו למלחמה אומרים חז"ל שהעמידו זקיפים מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל החוזר הרשות בידם לקפח שוקיו. נשאלת השאלה, מה פשר שמירה זו, הלא יתכן שנמצא מישהו ירא ורך לבב אשר לא הרגיש בשעת הכרוז מורא בלבו, ורק לאחר מכן נתקף במורא.
אלא התשובה היא, מי שהוא באמת ירא ורך לבב, איננו מתחיל מעיקרא, הוא אפילו לא מנסה לצאת למערכה, ואילו מי שיצא כבר, זהו סימן שאיננו פחדן ולא רך לבב, ואם בכל זאת הוא יחזור, הרי הוא פשוט משתמט עריק - שיש לקפח את שוקיו...
וזה ההבדל ביני לבינך הפטיר: "אני ירא רך לבב הרשות בידי מלכתחילה שלא לצאת אל המערכה, אבל אתה שבאת לחזור אחרי היציאה אינך אלא בורח"...
קיבל עליו ר' יצחק את הדין והמשיך לדאוג דאגת בניינה של בני ברק.
