תשלום פיצויים כשמפטרים עובד
בגמ': תנו רבנן כמה מעניקים לו וכו' (קידושין יז, א).
בספר החינוך (מצוה תפב) כתב לבאר שורש מצות הענקת עבד עברי, למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והאל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא אין צורך להאריך בו.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, רק בזמן הבית משום שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.
על יסוד דברי החינוך כתב בשו"ת אבן שוהם (חו"מ סי' קכ) להצדיק על שנתנו יד הוא ובית דינו, לתת מקופה של צדקה של חברת ביקור חולים, לשמש החברה שלא היה באפשרותו להמשיך בעבודתו סך שלש מאות רובל כסף, משום שיש בזה גם חיוב הענקה.
וכן בשו"ת מחזה אברהם (ח"ב חו"מ סי' א) כתב שאדם חשוב, חייב לנהוג לפנים משורת הדין, ולתת איזה סכום לפועל שיצא מהפאבריק [מפעל], וכן אם הפאבריק שייך לרבים עליהם לנהוג לפנים משורת הדין, שדין רבים כדין תלמיד חכם, כמבואר בכס"מ (ת"ת סוף פ"ו) ובשו"ת הרמ"ץ (או"ח סי' טז).
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סי' קסז) דן על תשלום פיצויים לעובד שמפטרים אותו, וכתב שבא"י נהגו הבתי דינים לפסוק הענקה, מטעם שכבר נתקבל כן בין הסוחרים, ומ"מ אין המנהג בא"י קובע בכל העולם והיכן שנהגו נהגו. ודן שם על אופן שהעובד היה חסר הרבה מהעבודה מחמת חולי אם יש לתת לו פיצויים.
ובשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' ק) נשאל אם יש לאדם זכות עפ"י התורה הקדושה לתבוע פנסיה, מאת הקהילה כאשר ירצה לפרוש מעבודתו אחר שנות עבודה של כ"א שנה.
והשיב, הנה עפ"י דין התורה הקדושה, כל פועל פקיד או שכיר עם הפסקת עבודתו אין לו על רבו כלום, אפילו עבד אצלו כל ימי חייו, ואם אחר שהפסיק עבודתו אין לו ממה לחיות הרי הוא ככל עני שבישראל שעל הצבור מוטל לפרנסו מדין צדקה, יוצא מן הכלל הוא עבד עברי שהתורה צותה הענק תעניק לו והזהירה 'לא תשלחנו ריקם', וגם בזה יש כמה פרטי דינים כמבואר בש"ס ורמב"ם. אלא שבספר החינוך (מצוה תפב) כתב שאף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח, שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו כצאתו מעמו מאשר ברכו השי"ת. וזה מדרך המוסר לבד, כמו שכתב במנחת חינוך (שם).
ואמנם כל שהוא משום לפנים משורת הדין על הצבור חיוב לקיימו, כמבואר בשו"ת הריב"ש (סי' תעה) שכתב, ומ"מ אף אם יצא החזן מחויב לפי שורת הדין, ראוי לקהל לעשות עמו לפנים משורת הדין מצד מה שעבד אותם במלאכת שמים.
וסיים שם שאמנם יש לחלק שהריב"ש דן רק שלא להוציא ממנו מיסים, ובנידוננו דנים אם על הקהילה לשלם לו מעות, ועל כן כל זה תלוי בראות עיני הדיין.
בשו"ת ים הגדול (סי' כב) כתב שאין דברי החינוך בתורת חיוב כלל, אלא עצה טובה קמ"ל שראוי ונכון לנהוג כן, ומכל מקום אם ממנהג המדינה יש ליתן פיצויים יש לנהוג כן, שהרי דיני שכירות פועלים תלויים במנהג המדינה כמבואר בשו"ע (חו"מ סי' שלא).
ועיין בפתחי חושן (שכירות פ"ז ס"ז ס"ק יז) שכתב, ובזמנינו נהגו בתי הדין לדון בקצת דיני ממונות ע"פ חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום שלא שייך דינא דמלכותא כגון בארץ ישראל שיש אומרים שלא אומרים כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אומרים דינא דמלכותא, יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים שבארץ ישראל לדון בהרבה דיני שכירות ע"פ המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח פיצויי פיטורין וכדו', ולכן נראה שבדברים שאינם שכיחים יש לדון ע"פ דיני תורה ולא ע"פ החוק. וע"ע בשו"ת נצח ישראל (סי' ט).
