שקר כדי לזכות בדין תורה
בגמ': אי אהדרתיה ניהליה הוה מעריקנא ליה לאגמא וכו' (בבא קמא מ, ב).
בים של שלמה (פ"ד סי' יח) כתב יש בני אדם, כשהם חייבים לאחרים, מחפשים תואנות וטצדקי נגד התובעים, להשמט מהם. עד שיתרצו לעשות פשרה. ותולים עצמם בדברי התוס' בסוגיין (ע"ב ד"ה הוה) דהוה מעריקנא לאגמא כו', וחלילה שהתוספות יתירו עון זה. שאפילו על דבר שדין עמו אסור לטעון שקר.
כדאיתא פרק שבועת העדות (שבועות לא.), ואין לחשוב מחשבת און ועקלקלות. כדי להחזיק בשל חבירו, שאין לו בו דין ומשפט. וכל המבקש תואנות ופקפוקים ומשתמיט מן הדין. אי אפשר לו לעשות כל אלו אם לא בדבר שקר ותחבולות. ואם כן הרי הוא בכלל מדבר שקר תרחק.
אולם אם יש לנתבע תרעומות על התובע, או אפילו להיפך, אז שרי למטען ולחפש עלילות, אף לטעון כך וכך הייתי עושה. אף שהדברים אסורים לכתחילה, מכל מקום אין כח בידם לסלקו מן הטענות היכא שיש לו תרעומות על חבירו, ואפ"ה ירא שמים יזהר.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קפו) כתב שבשו"ע (חו"מ סי' י"ב ס"ח) משמע לאסור לבקש צדדים כה"ג על מנת שהלה יתפשר אתו, ובש"ך (חו"מ סי' עה) תמה על השמטת הגמ' בשבועות (לא.) דאסור לטעון יותר כדי שיתפשר הלה אתו.
