שעות המוזכרות בחז"ל אם הם שעות זמניות או שעות שוות

במשנה (סנהדרין מ, ב): שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. נשאל הרמב"ם (פאר הדור סי' מד) אם דברי חז"ל אלו הם בכל יום ובכל זמן בין בקיץ ובין בחורף, או שהם משתנים ממקום למקום ומזמן לזמן. והשיב הרמב"ם שודאי כן הוא תמיד בכל מקום, כיון שכל השעות שהזכירו חכמים בכל מקום, הם שעות זמניות, שבכל זמן מחשבים י"ב שעות בלילה וי"ב שעות ביום בין שהלילה ארוך והיום קצר, ובין היום ארוך והלילה קצר, ולכן בשעות זמניות בכל מקום ובכל זמן, בשעה חמישית החמה במזרח ובשעה שביעית במערב. וכן כתב בקצרה בפירוש המשניות כאן (פ"ה מ"ג).

וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בברכות (פ"א מ"ב) לענין זמן קריאת שמע שהוא עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, שהכונה היא לשלש שעות זמניות מתחילת היום. וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' נח ס"א).

אמנם היעב"ץ (לחם שמים ברכות שם, מור וקציעה סי' א וסי' רלג, ובקצרה בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מ) חלק על הפוסקים שנקטו ללכת אחר שעות זמניות אף לקולא, ובלחם שמים האריך להוכיח שדברי הרמב"ם הם חידוש מדעתו הגדולה, אבל אין מבואר כן בחז"ל. וכתב שאף מדברי המשנה בברכות קשה על פירושו, למה אמרה המשנה שיעור של עד שלוש שעות, היה לה לומר עד שליש היום, שהוא שיעור מוגדר יותר. ועוד טעם המשנה 'שכן דרך בני מלכים לעמוד לשלוש שעות' אינו מסתבר לפי פירושו, שהרי שינת האדם אינה משתנה לפי קיצור ואריכות הימים והלילות, אלא האדם מתרגל לישון שיעור מסוים של זמן, ולפי פירוש הרמב"ם שבני מלכים ישנים עד שלוש שעות זמניות מתחילת היום, יצא שבזמן שהימים והלילות שוים ישנים בני מלכים ט"ו שעות שוות, שהרי ודאי אין מאחרים את תחילת שנתם יותר מכל אדם, ועולים על יצועם בתחילת הלילה, והלילה כולו עם שלוש שעות ביום, הרי זה ט"ו שעות. ובימים שהלילות ארוכים והימים קצרים ישנים י"ח שעות שוות, ובקיץ שהלילות קצרים והימים ארוכים ישנים רק י"ב שעות שוות, ותמוה מאוד לומר כך.

וכתב שודאי גם כן אין מחשבים שעות שוות מתחילת המעת לעת עד סופו עשרים וארבע שעות ומתחילים למנותם מהנץ החמה או משקיעת החמה, שאם כן הקושיא על שינת בני מלכים במקומה עומדת, שעדיין תשתנה שנתם לפי הימים והלילות, שאם ימנו תמיד משקיעת החמה נמצא שבלילות החורף יקדימו לעלות על יצועם כארבע שעות קודם לילות הקיץ, ואם ימנו תמיד מהנץ החמה יהיה להיפך, ואין כן דרך בני אדם לשנות את זמן שינתם לפי העת.

אלא הנכון הוא שמחשבים את השעות לפי חצות היום, שמתחיל היום שש שעות שוות לפני חצות ונגמר שש שעות שוות לאחריו, בין אם היום ארוך ובין אם הוא קצר, ואם היום ארוך, השעות הנותרות לפני השש שעות הראשונות נחשבות שייכות ללילה הקודם, והשעות הנותרות שאחרי השש שעות האחרונות, נחשבות ללילה הבא. ואם היום קצר הרי זה להפך, שהשש שעות הראשונות של היום נכנסים לשעות האחרונות של הלילה הקודם, שנחשבים כבר יום, והשש שעות האחרונות נכנסים לתחילת שעות הלילה הבא, שנחשבים גם כן יום, שהיום לווה מן הלילה והלילה מן היום, וכדברי המדרש (ויק"ר כו ד, וכ"ה במדרש תהלים) 'יום ליום יביע אומר' (תהלים יט ג) תניא, באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לווה מן הלילה והלילה מן היום, ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין. ואם כן בני מלכים תמיד ישנים ט"ו שעות מתחילת השעות שנחשבות לילה, עד שלש שעות שנחשבות יום, שהם שלש שעות קודם חצות. וכתב שכן מבואר גם בזוהר (ח"ב קצה:).

וכן היא דעת הפני יהושע (ברכות ג. מהדורא בתרא ד"ה בפיסקא), שזמן קריאת שמע אינו לפי שעות זמניות אלא לפי שעות שוות, והאריך להוכיח כן. והביא את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה כאן, וכתב שמדברי המשנה כאן אין מוכח כלל שהכוונה לשעות זמניות, שגם בשעות שוות, לעולם שעה חמישית היא קודם חצות והחמה במזרח, ושעה שביעית היא אחר חצות והחמה במערב. ואדרבה דעת תנא קמא שאחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה, תמוה לפרשה בשעות זמניות, ששעות זמניות בחורף הם קצרים ובקיץ הם ארוכים, ולא מסתבר שרגילות בני אדם לטעות משתנה אם היום קצר או ארוך, אלא ודאי הכוונה לשעות שוות.

וכתב שנראה שגם הרמב"ם חזר בו, שבהלכות עדות הביא את דברי המשנה, ולא הוסיף לפרש שהכוונה לשעות זמניות. וכתב שנראה ברור כשמש, שאין הכלל כדברי הרמב"ם שבכל מקום שעות שאמרו חז"ל הם שעות זמניות, אלא יש לפרש כל מקום לפי ענינו, שלפעמים פירושו שעות זמניות ולפעמים פירושו שעות שוות, ועי"ש שמאריך בזה.