שמינית שבשמינית גאוה או לא מניה ולא מקצתיה
בגמ': א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (סוטה ה, א).
כתב הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, וכו' ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה.
ובפירוש רבינו יונה (אבות פ"ד מ"ד) על המשנה רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, הביא מה שדנו בסוגיין בגדר הגאוה, וסיים שם, ואחרינא אמר בשמתא דאית ביה כלל שכל כך היא מדה רעה שצריך להתרחק ממנה הרחק גמור ולא יהיה בו ממנה כל עיקר כדעת ר' לויטס ומן הטעם שכתבנו וכן הלכה.
וביד המלך (דעות פ"א ה"ה) העיר שבדברי הרמב"ם הנ"ל, מבואר שבמידת הגאוה מידה בינונית אינה טובה, אלא צריך להתרחק ממנה מהקצה לקצה, ולעומת זאת כתב הרמב"ם (שם) 'מי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד. כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזהו מידת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו מידת חכמה'. הרי שגם במידת הגאווה דרך הבינונית יש בה מעלה. וכתב ליישב שודאי אם זכה האדם באמת לכוין דרך האמצעי בין גבהות לשפלות, אזי דרך הזה הבינוני הוא דרך הצדק גם במידת הענוה ומידת היושר לדרכי האדם כאשר הוא לכל המידות בכלל. אמנם מה שכתב הרמב"ם לילך במידה זה מן הקצה אל הקצה אין זה אלא כדי להשית עצות לנפש האדם, ובמידת הגאווה א"א למצוא רפואה אלא א"כ ירחיק עצמו מן הקצה אל הקצה, ומפני שכל שאר המדות הרעות כגון החמדה והקנאה ונקמה וכדומה, ידע האדם את עתם וקים ליה בנפשיה לדעת איך להזהר מהם. משא"כ מידת הגאוה שהאדם המתגאה בעצמו אינו יודע מלהזהר מזה כלל, כי הוא מדמה בנפשו ויתברך בלבבו כי כל הכבוד והגדולה אשר מבקש לעצמו כן יאתה לו לפי יקר ערכו אשר הוא בעיני עצמו, וע"כ הזהיר לנו הרמב"ם שירחיק האדם את עצמו במדה זו עד הקצה האחרון שהוא הענוה והשפלות, שאז לבו נכון ובטוח דאינו עומד על הקצה השני שהוא הגאוה, ועכ"פ הוא על דרך המיצוע. ואם לפי מעלת דרגתו הוא באמת עומד על קצה הענוה, אזי עכ"פ לא הפסיד בכך, ואדרבה שהוא נמצא בזה במידת חסידות. ועיי"ש שביאר שלכן גם לא נאמר בתורה איסור הגאווה להדיא. אמנם בספר כל מעשיך (אזן שומעת הערה ד, דף קה:) כתב שנראה שהרמב"ם פסק כדעת רנב"י בסוגיין שאמר 'לא מיניה ולא מקצתיה' והיינו שלא יהא לאדם אפילו שמינית שבשמינית גאווה, ועיין בלח"מ (דעות פ"א ה"ד).
והנה בקול אליהו (אות רכד) כתב בשם הגר"א לבאר מה שאמר יעקב אבינו קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, ולכאורה יש להקשות מדוע תלה את הטובות שקיבל בזכות עצמו, ולא בזכות אברהם ויצחק, כפי שלכאורה ראוי לנהוג ממידת הענוה, ועל כרחך שיש ללמוד מיעקב אבינו שטובות שהאדם קיבל כבר מהקב"ה, עליו לתלותם בעצמו ולא באחרים, כדי שעל ידי כך יקטין את עצמו, וכפי שאמר יעקב אבינו 'קטנתי' אבל אם מבקש הצלה או טובה לעתיד לא יבקש בזכות עצמו אלא בזכות אחרים, וכשם ששלמה המלך לא נענה בזכות עצמו אלא בזכות אביו דוד המלך, וזו כוונת הגמ' ת"ת צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית גאווה, ורמזו זאת בכך שהפסוק השמיני בתורה בפרשה השמינית הוא 'קטנתי מכל החסדים'.
ובמשברי ים (ד"ה אחד) כתב שיש לגרוס ברש"י 'קורטוב', וברמב"ם (תרומות פי"א מ"ח) כתב שאחד משמנה לשמינית הוא מהשיעורין שאין ראוין לחוש בהם מפני מיעוטן
במהר"ץ חיות (ד"ה צריך) כתב עפ"י המהרש"א שחלום הוא אחד משישים בנבואה שפחות מכך הוא בטל בשישים, ושמינית שבשמינית הוא אחד מס"ד שכבר הוא בטל בשישים ואין בו ממשות.
ועיין בתורת חכם (ידיד, סי' א) שהאריך לבאר סוגיא זו, וכן דן אם חיוב הוא לת"ח שיהא בו שמינית שבשמנית גאווה, עיי"ש.
ובקב הישר (סי' סה) כתב שלהלכה נפסק לא מניה ולא מקצתיה, ועיין בילקוט אברהם (ויוסף אברהם ח"ב אות מד), ובערבי נחל (במדבר שלח דרוש ג) מה שכתב בזה.
וע"ע בסגולות ישראל (מערכת ש אות ה) שהאריך בזה ובסוף העניין הביא סגולה לענוה בשם כתבי האר"י הק' לומר כל יום מזמור קלא שבתהילים שהוא בגימ' ענוה.
