שיעור ד' אמות של הכותל, הם שני מטר או שנים וארבעים
בגמ': עד ארבע אמות וכו' (בבא בתרא ה, א).
שאלה. ישנם הנוהגים למדוד את האמה כחצי מטר, וישנם הנוהגים למדוד כששים ס"מ. נמצא שד' אמות של הכותל דתחילת בבא בתרא, לשיטה הראשונה הוא כשני מטר, ואילו לשיטה השניה הוא כשני מטר וארבעים ס"מ. ויש לדון מה הדין כששותף אחד נוהג כמו השיטה הראשונה, ורוצה לבנות כותל בגובה של שני מטר, ומאידך השותף השני נוהג כמו השיטה השניה, ודורש משכנו שישתתף עמו בבניית כותל בגובה של שני מטר וארבעים ס"מ?
תשובה. נראה שלא ניתן להוציא מהשכן הראשון יותר ממחצית של שני מטר, ואילו השני יצטרך להגביה לבדו את חלקו עד שני מטר וארבעים. ואף על פי ששכנו יתן רק חצי של שני מטר, חייב הוא ליתן יותר, כי כל אחד נותן חלקו כדי שהוא לא יזיק. ולכן הגם שהראשון נותן פחות, צריך השני ליתן יותר, כדי להימנע מלהזיק, והוא לשיטתו הרי חייב ליתן ד' אמות גדולות של שני מטר וארבעים.
אך יתכן דפטור, כי יכול לומר לשכנו, מאחר ואתה נותן לי חצי משני מטר, הרי אתה מודה שאין נזק ביותר משיעור זה, לכן גם אני נותן לך חלקי לפי השיעור שלך. אך צ"ע לשיטת הרמב"ן שכתב בדף נט ע"א (ד"ה וזה טעמו) וז"ל: דאפילו מחל הניזק, כיון דודאי אסור למזיק להזיקו בראיה ולהסתכל בו לדעת, ואין אדם יכול להיזהר בכך, לעמוד כל היום בעצימת עינים, על כרחנו נאמר לזה סתום חלונך ואל תחטא תדיר, יעו"ש. ואם כן אם האמת שארבע אמות הם שני מטר וארבעים, לא מהני מחילתו של השני.
אמנם כבר קבעו לנו חז"ל שמה שנפסק בארץ, נפסק גם בשמים, ויעוין בחזו"א (או"ח סימן לט ס"ק טו) שדן במחלוקת לגבי שיעורין של טפח, כיצד יתכן שבי"ד יטריף בהמה שנפלה י' טפחים, ואצל הבי"ד השני תהיה כשרה כיון שאצלם הוא פחות מי' טפחים, וכתב שם שאפשר שהחכם שבאה אליו השאלה הוא קובע את המציאות אם תחיה, יעו"ש. וכעין זה מבואר בירושלמי (נדרים פ"ו סוף הלכה ח) "א"ר אבין אקרא לאלקים עליון לקל גומר עלי בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין". ויעוין גם בדרשות הר"ן (דרוש יא) מה שהאריך בנידון זה. ואם כן אף על פי שמחילה לא מהני, הני מילי כשאין כאן ד' אמות, אבל כשהשותף סובר שיש כאן כותל של ד' אמות, הוא ודאי לא ינזק, ואם כן השני לא חייב לבנות כותל יותר מזה, וצ"ע.
