שיעורי תורה ליהודים כשגם גויים שומעים

בגמרא: דאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שילמד את עבדו תורה (כתובות כח, א).

בגמרא חגיגה (יג.) אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לעכו"ם. ובפוסקים השמיטו דין זה. והביאו רק את הדין המבואר בסוגיין שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה, ואם למדו לא יצא לחירות, ומשמע שאין האיסור אלא בעבד.

ובשו"ת באר שבע (קונטרס באר מים חיים סי' יד) דן לומר שמכיון שהפוסקים לא הביאו את הדין שאמר רב אמי שאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, הרי שלא נפסק כן, ומ"מ כתב שם ששומר נפשו ירחק מללמוד עמהם.

אך ביש"ש (ב"ק פ"ד סי' יט) כתב שאותם האנשים החטאים בנפשותם ובגופם הלומדים תורה עם האומות גדול עוונם מנשוא, וכן פסק הדבר שמואל (סי' עה), והרא"ם (סי' נג) ועוד.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ, ח"ב סי' קד) ביאר שיתכן שהרמב"ם הטור והשו"ע לא השמיטו איסור ללמד תורה לעכו"ם מאחר דנקטו האיסור בעבד לא הוצרכו לכתוב בעכו"ם שגרוע מעבד.

ובגדר הלימוד האסור ללמד להם נחלקו הפוסקים, י"א שרק תורה שבעל פה אסור ללמד עכו"ם, ובקובץ תשובות (ח"ג סי' קמב) הוכיח מהזוהר הק' (פרשת אחרי דף עג) שהאיסור הוא אף בתורה שבכתב. וי"א שהאיסור הוא רק בטעמי וסודות התורה. ויש שכתבו שיסוד האיסור לעכו"ם ללמוד תורה הוא מפני איסור גזל, ולפי זה כתבו שבמקום שהישראל מלמדו מרצונו אין איסור.

ובשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קעב) כתב שבמקום שהישראל לומד בשביל ישראל אין לחוש שאם יבא עכו"ם ישמע ג"כ, כיון שאין מלמד אלא בשביל ישראל, ואם ישמעו גם עכו"ם אין אחריות שלהם עליו, וכל זה כשכוונתו בשביל הישראל אבל אם גם כוונתו בשביל עכו"ם א"כ לכתחלה נכנס באיסור ואסור.

ובשרידי אש נקט למעשה להתיר להרצות על דיני ישראל בפני קהל שומעים שאינם יהודים, ופשוט, שאם בין קהל השומעים נמצאים גם יהודים, שודאי מותר.

ובאג"מ (שם) כתב אין לו להמנע מללמוד בעצמו וללמד לאחרים בשביל מה שיושבת שם נכרית שאסורה בלמוד התורה דהרי הנכרית עושה האיסור בעצמה דאין הכרח שתשב שם ואף כשיושבת שם אפשר לה שלא להאזין ולשמוע ורק שהיא בעצמה עושה מעשה האיסור בזה שהיא מאזנת ושומעת להבין הוא מעשה שלה ואין בזה לפני עוור, ולשמור נכרים מלעבור על איסורים אין שום חיוב ולא שום מצוה.

אך בקובץ תשובות (ח"ג סי' קמב) החמיר בזה וכתב לאסור להשמיע שיעור בתלמוד באופן שעכו"ם ישמעו דבריו, אך כתב להתיר כשהשיעור הוא בעניינים שגם הם מצווים כיון שז' מצוות בני נח מותר ללמדם.

וע"ע ביפה ללב (ח"ה סי' רמו סק"ט), שו"ת צמח צדק (יו"ד סי' ר), טורי אבן (חגיגה יג), יהודה יעלה (או"ח סי' ד) משיב דבר (יו"ד סי' עז), ועוד.