שור של שביעית שהרג נפש, והנחת שור בבית הסוהר
בגמ': השור יסקל וגם בעליו יומת (בבא קמא מה, א).
בפוסקים דנו על שור שיש בו קדושת שביעית שהרג, אם סוקלים אותו, או שמא כיון שאסור להפסיד שור של שביעית אסור לסוקלו.
ב'קול תורה' (תשרי תשס"ד) דנו בזה, וכתבו שמאחר ושור זה מתועב שהרג את הנפש, אין בו מצות 'לאכלה', שאין רצון השי"ת שיאכלוהו אלא ידונו אותו למיתה ויסקלוהו ופקעה קדושת שביעית ממנו, כי הוא אינו ראוי לאכילה, ורק פירות הצומחים כראוי הם קדושים וניתנו לאכלה, ולא שור שיש בו רעל ורציחה ומצוה לדונו למיתה, וכעין זה דן הירושלמי (פסחים פ"ב ה"א) רבי ירמיה בעי, פטר חמור שהמית במה היא מיתתו בעריפה או בסקילה, ופירש הקרבן עדה זה שהמית אדם האם בעריפה, או שמא לאחר שעשה מעשה נחמיר עליו שתהא מיתתו בסקילה.
והנה בספר נפש כל חי (סי' ט ס"ו) כתב, ששור שנגמר דינו למיתה עדיף שיהרגנו בידים כגון ע"י סכין וכדומה, ולא יניחהו במקום סגור שימות שם מרעב כיון שיש בכך צער בעלי חיים.
מקור לכך הביא מתוס' (סנהדרין פ.) שכתבו גבי על מה שאמר רבי יהודה שם ששור שנגמר דינו לסקילה שנתערב בין שוורים שמותרים באכילה, שכונסים את כולם לכיפה, [מקום עד שימותו שם], והקשו ע"ז התוס' למה כונסים אותם לכיפה ועושים צער בעלי חיים, ומקלקל חצירו וכיפתו, ליערפינהו בקופיץ. ומבואר בדבריהם שעדיף לערוף בקופיץ מלכנוס לכיפה כדי למנוע צער בעלי חיים.
ומ"מ כתב ע"פ תוס' (שם) שאם על ידי שיהרגהו בידים עלול להיגרם מכשול, עדיף שיכניס השור למקום סגור שימות שם מאליו, אע"פ שיש בכך צער בעלי חיים.
