שאל ספר ונשרף באונס
בגמ': שואל שחייב בשבורה ומתה (בבא מציעא צה, א).
כתב הר"ן (בתשובה סי' יט-כ) שהשואל ספר פטור מאונסין, כיון שהמשאיל עושה מצוה ואף נהנה מדין 'פרוטה דרב יוסף' [שנפטר ממצוה אחרת, לתת צדקה לעני, בעודו משאיל את הספר מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה] וממילא השואל כשומר שכר שפטור מאונסים.
וכך הביא הש"ך (חו"מ סי' עב ס"ק כט) להלכה. אולם בספר מקצוע בתורה (חו"מ שם) כתב לדחות דברי הר"ן עפ"י דברי הרא"ש (סוכה פ"ג סי' ל) שמבואר מדבריו ששואל אתרוג חייב באונסין אע"ג שהמשאיל עביד מצוה וגם הוא נהנה מ"מ השואל חייב באונסין כשאר השואלים, וה"ה בשואל ספר הרי השואל חייב באונסין. ועיין במחנה אפרים (שאלה ופקדון סי' ג, נדרים סי' כד).
בפוסקים דנו לפי זה על מי שהשאיל ספר תורה לקהל, ונשרף הס"ת אם מחוייבים הם באונס זה ועליהם להשיב לו ס"ת, או שמא דינם כשומר שכר, עיין אמרי יושר (ח"א סי' מז, ח"ב סי' מח), ובנתיה"מ (חו"מ ביאורים ס"ק יז) כתב בביאור דברי הר"ן שבודאי אין שום סברא שמשאיל ספר יהיה כמשכיר מכיון שמרויח פרוטה דרב יוסף שהרי פרוטה דרב יוסף היא משום שעוסק במצוה כגון טיפול באבידה ופטור דווקא באותו הזמן לתת צדקה לעני שאז מרויח את אותה הפרוטה שהיה אמור לתת לעני, אך כל זה שייך דוקא בזמן שעוסק ממש במצוה אז אמרינן עוסק במצוה פטור מהמצוה, אבל המשאיל ספר עסק במצוה רק ברגע שנתן הספר ולא אחר כך ואחר שמשך השואל את החפץ נגמר העיסוק במצוה, ולכן כתב שהביאור בר"ן הוא שבמקרה של הר"ן מדובר שאדם השאיל ספר וקיבל משכון תמורתו, ולכך כתב הר"ן משום שהוא צריך לטפל במשכון כל זמן שהספר מושאל ולכן מחמת הטיפול במשכון נחשב כעוסק במצוה ופטור מפרוטה לעני ואמנם הטיפול במשכון נחשב מצוה רק כאשר הוא לצורך שחבירו ילמד בספר קודש אבל אם היה משאיל חפץ אחר לא היה מצוה בטיפול במשכון כיון שלא נעשית שום מצוה בגלל הטיפול במשכון רק אם לומדים בגלל זה בספר. וע"ע בדברי גאונים (כלל צו אות יג) מה שכתב בזה.
