קבורת כוס הזכוכית ששוברים בחופה
בגמ': דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפים אותם מהן וכו' (בבא מציעא קד, א).
בסוגיין מסופר על אנשי אלכסנדריא שהיו מקדשין את נשותיהן, ובשעת כניסתן לחופה היו באים גוים וחוטפין אותן מהם עיי"ש.
בשו"ע (אהע"ז סי' סד ס"א) מבואר שבשבעת ימי המשתה אסור לילך יחידי. ובספר מטעאמים החדש (ענין חתן וכלה אותנו) ביאר הטעם מפני שבימים הראשונים היו מכשפים לחתן.
והנה יש נוהגים שלא לילך יחידי מהשבת שלפני החופה, ויש שנוהגים רק מיום החופה לא ללכת ביחידי, וכ"כ בספר זכרון ברית לראשונים (ח"ג מילואים סי' א) שענין שמירה לחתן הוא מאשר כי האמינו מאז כי יש לאל ידי המכשפים לסבב בלהטיהם את עצבי החתן לבל יוכל לגשת אל כלתו, וביחוד יש לאל ידם לפעול הפעולה הזאת ברסיסי כוס הזכוכית אשר תשבר תחת החופה, וע"כ ישמרום מאד ויקברם באדמה, ומלבד זאת יתנו במנעלי החתן ובבגדיו מטבעות או תכשיטי זהב, בהאמינם כי בכח וסגולת הזהב לדחות מעליו את כח הכישוף, והאמונה הזאת קדומה מאד, וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל (דברים כד ו) מבואר שחתן צריך שמירה מטעם זה, עיי"ש.
כיוצא בזה כתב בספר כתר שם טוב (גאגין, הערה תשכה) שמנהג א"י לקבור או לשמור שברי הכוס בשמירה מעליא או משליכין אותם באחד מבתי המרחצאות, וביאר טעם המנהג כנ"ל.
וע"ע בספר חרדים (פכ"ט מא) שהפליג מאוד בעוון 'קשירת חתנים' ובסיום דבריו כתב, שמעתי מעשה באדם שקשר יהודי אחד ואף אחד לא ידע שעשה זאת, ובתוך שנתו נפטר מהעולם ולפני שמת סיפר שבעבור אותו עוון הוא נפטר כי כך הודיע מלאך המוות כשחרבו שלופה בידו שבעוון זה הוא הורגו וגם שאין לו חלק לעולם הבא ומיד פרחה נשמתו. וע"ע בספר החזינות (למהרח"ו, ח"ד אות ו עמוד קלט) מה שכתב בענין זה, ובספר שער יששכר (ח"א מאמר הירחים דף ב טור א) שביאר שמטעם זה אין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה, עיי"ש.
