פרע חובו ומצא המלוה מטבע מזוייף
בגמ': ואם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש כו' (בבא מציעא נב, ב).
בט"ז (חו"מ סי' עה בסוף הסימן) כתב, אדם שפרע חוב לחבירו, ואחרי הפרעון בא המלוה עם מטבע מזויף ואמר שהוא ממעות הפרעון שקיבל ממנו, והלוה אומר שהוא כבר פרע את חובו ואינו יודע אם מטבע זו היתה בתוך דמי הפרעון.
נחלקו בזה הדיינים אם נחשב כדין שאם אומר הלוה איני יודע אם פרעתיך שחייב הלוה לשלם, שהרי כאן מודה שהיה חייב לו, ונתעורר אצלנו ספק אם שילם לו, שהרי אם שילם במטבע מזויף אי"ז נחשב לפרעון, או שהוא כמו איני יודע אם אני חייב לך, שבזה פטור הלוה מלשלם שהרי אינו מודה שהיה כאן חוב כלל.
וכתב הט"ז שפטור מלשלם, משום שהטעם שאיני יודע אם אני חייב לך שפטור, הוא מפני שמעמידים הדבר על החזקה כמו שהיה עד עכשיו קודם שנולד הספק, ועד עכשיו הרי לא היה חייב לו מאומה, ורק באיני יודע אם פרעתיך חייב, מפני שהרי קודם שנולד הספק שאולי פרעו היה חייב, ולכן נשאר הדבר בחיובו, וכאן במטבע מזויף הרי פרעו, ורוב מטבעות טובות הם ואינם מזויפות, וא"כ יש כאן חזקה שתשלומיו פרעון טוב הוא, ולכן מעמידים על החזקה שפרעו, ותביעתו תביעה חדשה היא ודינו כאיני יודע אם אני חייב לך שפטור.
להוכיח לנידון זה הביא הט"ז דברי הרמב"ם (מכירה פי"ב הי"ב) שפסק עפ"י סוגיין, הנותן סלע חסרה לחבירו, אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חדש הרי זה מחזירה, ואם היה אפשר להוציאה על ידי הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן, אלא אם כן קבלה ממנו במדת חסידות. ויש לדייק שדין זה אמור רק כשמכיר את הסלע, אולם כל שאינו מכירו אינו חייב, משום שהוא ספק וודאי, ולא אומרים שהוא איני יודע אם פרעתיך.
אך בפתחי תשובה (שם ס"ק כד) הביא, שהש"ך (חו"מ סי' רלב ס"ק ט"ו) הביא תשו' רשד"ם (סי' פ) ועוד אחרונים שחולקים על זה, והביא לבאר סברתם בשם הפנים מאירות (ח"א סי' ס), שמכיון שהיו אצלו המעות בתורת הלוואה, אף אם כל המעות שהחזיר היו טובים הרי הוא מודה שהיה חייב לו מתחילה, והרי נפקע חיובו רק אם כל המעות בודאי טובים ואינם מזויפים, וא"כ כל עוד שאינו יודע בבירור שמעותיו היו טובים כגון כאן שאומר הלוה שאינו יודע, הרי זה כאומר איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם לו.
עוד הביא בשם התומים (ס"ק כב) שכתב לחלק בדבר, שאם הלוה נתן למלוה מעות ולא עיין מקודם במה שנתן לו, ובא המלוה ואומר שנתן לו כסף מזויף, צריך להחזיר לו, מפני שהיה צריך הלוה לבדוק מקודם אם הוא מזויף, וכיון שלא בדק הרי זה כאיני יודע אם פרעתיך, שהרי אינו בטוח שפרעו, אבל אם בדק הלוה המעות לפני שנתן לו, ועכשיו טוען המלוה שלא שם לב כשקיבלם שהמעות מזויפים, כאשר הדרך לפעמים שאין רואים מיד שהוא מזויף, אז יכול הלוה לומר שלא היה צריך לידע בשעת נתינה שהוא מזויף, והוא קים לו שהדין כהראשונים הסוברים שכשלא היה צריך לידע אף בטענת איני יודע אם פרעתיך פטור.
ובספר נתיבות השלום (ארחות משפט נתיב יז אות יד) כתב, שדעת רוב האחרונים כדעת הט"ז שפטור, ובספר חוקי משפט (חתן המג"א אות א) הביא שדיינים בזמנו הורו כהט"ז, ובערוך השולחן (שם סל"ה) כתב, שגדולי האחרונים נחלקו בסברא זו, ודעתו נוטה יותר לדעת הט"ז, ומסיק למעשה שמהראוי לעשות פשרה בענינים כאלו.
בבירור הלכה (חו"מ ח"א סי' עה) האריך בזה, והביא שדעת הרי"ף בתשובה שאם המלוה אומר שברי לו שהמטבע היה מזויף, והלווה אומר שאינו יודע, הרי זה כאינו יודע אם פרעתי לך וחייב להחליף לו למטבע אחרת, וכן הביא שדעת הרבה אחרונים, עיי"ש.
