פרי הזית אם נחשב דבר חריף
כששלח נח את היונה לבדוק הקלו המים מעל פני האדמה, כתוב (בראשית ח יא) 'ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה'.
והובאו בסוגיין דברי ר' אלעזר שפירש הטעם שהביאה דווקא עלה זית, שאמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם.
ומדברים אלו דנו הפוסקים לענין הלכה, אם זית נחשב דבר חריף.
שהנה לענין בליעות איסורים יש חילוקי דינים בין דבר חריף לדבר שאינו חריף, שדבר חריף בולע ממאכל אחר אפילו במקומות שמאכל שאינו חריף אינו בולע, כגון אוכל שנחתך בסכין, שאין הבליעה שבסכין נפלטת לתוך האוכל, שבליעה שבתוך כלי אינה יוצאת בצונן בלי בישול ברוטב, אבל כשהאוכל הנחתך הוא דבר חריף הוא בולע ממנו.
שו"ע (יו"ד סי' צו ס"א). וכן יש בכחו של דבר חריף לשנות את הטעם הבלוע כשהוא פגום, כגון שאינו בן יומו, ולשנותו לשבח [ראה שו"ע שם]. ודנו הפוסקים אם זית נחשב לדבר חריף. בשו"ע (או"ח סי' תמז ס"ח, יו"ד סי' קיד ס"ח) מבואר שזית נחשב דבר חריף, ופסק במשנ"ב (שם ס"ק פט) שזהו דווקא קודם שנתנו אותם לכבוש, שאז הם עדיין בחריפותם, או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו שאז הם גם כן דבר חריף, מה שאין כן אחר שנתנו עליהם מים קודם גמר כבישתם, שאז אינם דבר חריף, שהמים מבטלים את חריפותם. והש"ך (יו"ד סי' צו סק"כ) הסתפק אם זיתים נחשבים דבר חריף כצנון ממש או פחות מזה, והוכיח מסוגיין שזית נחשב דבר חריף, שהרי אמרה היונה שרוצה היא שיהיו מזונותיה מרורים כזית, הרי שהזית הוא דבר חריף.
אך התוס' (פסחים לו. ד"ה מה מרור) כתבו, שאי אפשר לצדד שיצאו ידי חובת מרור בזית, שהוא מר כמו שמבואר בסוגיין, כיון שפרי הזית עצמו אינו מר ורק האילן מר, וכתבו שכן משמע ממה שהביאה היונה עלה זית, כיון שהוא מר ולא הפרי, והביאו כן מהמכילתא (בשלח מסכתא דויסע פ"א), 'ויורהו ה' עץ' (שמות טו כה), זהו זית, שאין מר באילנות כזית. ומשמע שהאילן הוא מר, אבל לענין הפרי יש לומר שאינו מר. והביא הנודע ביהודה בדורש לציון (דרוש יא) בשם מהר"ם טיקטין שהקשה, שבדברי התוס' מוכח שלא כדברי הש"ך הנ"ל שהוכיח מסוגיין גופה שגם פרי הזית מר.
וכתב הנודע ביהודה שמחלוקת התוס' והש"ך תלויה במחלוקת שבמדרש מנין הביאה היונה את עלה הזית. שבמדרש (ב"ר לג ו) מובא, מהיכן הביאה אותו, רבי אבא בר כהנא אמר משבשושין שבא"י הביאה אותו, רבי לוי אמר מהר המשחה הביאה אותו, שלא גושמה ארץ ישראל במבול, והוא שהקב"ה אומר ליחזקאל (יחזקאל כב כד) 'ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם', רב ביבי אמר נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו, א"ר אבהו אילו מגן עדן הביאה אותו, לא היתה מביאה דבר מעולה או קנמון או פלסמן, אלא רמז רמזה לו, אמרה לו לנח מוטב מר מזה ולא מתוק מתחת ידיך. והנה ידוע שבבריאת העולם ציוה הקב"ה על הארץ להוציא עצים ופירות שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והארץ קלקלה ולא הוציאה כן, וכשגורש אדם הראשון מגן עדן נתקללה גם הארץ ונענשה גם על מה שלא קיימה הציווי להוציא טעם העץ כטעם הפרי. וביאר הנודע ביהודה הטעם שלא נתקללה הארץ עד שגורש האדם מגן עדן, לפי שבגן עדן לא קלקלה הארץ, ושם כן קיימה הציווי להוציא עץ שטעמו כטעם פריו, ולכן כל זמן שהיה אדם הראשון בגן עדן לא היה חילוק לאדם במה שלא קיימה הארץ את ציוויה ולכן לא נענשה. ורק כשגורש אדם הראשון מגן עדן ויצא לאכול מהפירות שמחוצה לו, היה לו חילוק במה שאין טעם העץ כטעם פריו, ולכן נענשה על כך הארץ.
ולפי זה ביאר, שהש"ך נקט כדעת הסובר שהיונה הביאה את עלה הזית מגן עדן, ולכן אף על פי שהביאה עלה ולא פרי, מכל מקום כיון שהעלה שבגן עדן הוא מר על כרחך גם הפרי שבו הוא מר, שהרי בגן עדן טעם עץ כטעם פריו ואין חילוק בין טעם העלים לטעם הפירות. וכיון שמוכח שהפרי שבגן עדן הוא מר, שוב מוכח שהפירות שבכל הארץ הם מרים, שהרי קלקולה של הארץ היה במה ששינתה את טעמו של העץ שלא יהיה כטעם הפרי, אבל את טעמו של הפרי לא שינתה והרי הוא שוה בכל מקום. ולכן הוכיח הש"ך מסוגיין שגם פרי הזית הוא מר וחריף. אבל התוס' נקטו כדעת הסובר שמארץ ישראל לקחה היונה את העלה, ושם אין טעם עץ כטעם פריו, ולכן כתבו שאין מוכח אלא שטעם עלה הזית הוא מר, אבל אין הוכחה שגם הפרי מר.
ומכל מקום כתב בספר עץ השדה (פתח אליהו דרוש ב בהערה, עמ' יב), שגם לדעת הש"ך צריך לומר שאין טעם עץ הזית שוה לגמרי לטעם פריו, שאם לא כן יקשה מנין לנו שפרי עץ הדר שציותה התורה ליטול בסוכות הוא אתרוג שטעם עצו ופריו שוה (סוכה לה.), והרי אפשר שהוא זית. ובגמרא (שם) הקשו שמא פלפלים הם שאף בהם טעם העץ ופריו שוה, ותירצו בגמרא שכיון שקטנים הם אי אפשר לקיים בהם נטילה הניכרת בפרי אחד, ובתורה מבואר שצריך לקיחה הניכרת בפרי אחד. אבל בזית אין שייך תירוץ זה, שהרי הוא גדול יותר מפלפלים, וניכרת לקיחתו גם כשלוקחים זית אחד, ואם כן קשה מנין לנו שאין כוונת התורה לזית. וצריך לומר שלעולם אין טעם הפרי שוה לגמרי לאילן בזית, ומה שבאתרוג שוה טעם הפרי לגמרי לאילן הוא רק משום שטעם הקליפה שלו שוה לטעם האילן, ובאתרוג עיקר הפרי הוא הקליפה, כמו שכתב בכפות תמרים (סוכה שם ד"ה תנו רבנן פרי), ורק בקליפת הפרי אפשר שימצא שיהיה טעמו שוה לגמרי לטעם העץ.
