עקירת שיניים

בגמ': החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור אחרים שחבלו בו חייבים (בבא קמא צ, ב).

בסוגיין מבואר שיש בל תשחית גם באדם עצמו. בארחות רבינו (ח"א עמ' שמו אות ז) כתב, דלקת בשיניים וכאבים אמר לי הקהלות יעקב לאכול שמרים ולא לעקור שיניים, כמו שכתוב במסכת פסחים (קיג.) ולא נעקור שיניים אף כשיש דלקת וכואב, ולא לעקור שיניים אף מקולקלות.

ובספר בית ישראל השלם (ח"ח עמ' קצ) כתב, מורי ורבי מאונסדארף זי"ע היה חושש בשיניו כל ימיו וביחוד לעת זקנתו, אבל סירב להוציאן כמבואר במסכת פסחים (שם) אמר ליה רב לחייא בריה וכו' ולא תעקר ככא [שן], ואמרו במסכת בבא קמא (סה.) מה לי קטלה כולה מה לי קטלא פלגא, ואמר האדמו"ר שהמוציא שיניו מפיו הרי הוא מת לחצאין, וכן נהג הגאון בעל כתב סופר שלא היה מוציא שיניו, אבל בשנתו האחרונה של אדמו"ר מאונסדארף לא היה יכול לסבול עוד את יסוריו והסכים להוציא, אחר כך כאשר הוקל לו היה אומר לא ידעתי איזה עולם הזה זה בלא היסורים מהשיניים.